ממתק לשבת פרשת כי תצא תשפ''ו
*ממתק לשבת פרשת כי תצא תשפ"ו*
מאי טיילה במזרח במשך מספר חודשים, ושיתפה אותנו בחוויה שהיתה לה במהלך הטיול:
"בשלב מסוים הגעתי לבורמה (מיאנמר), ושם טיילתי יחד עם בחורה שפגשתי, תיירת בודהיסטית מספרד. אותה בחורה היתה מזמינה אותי לבוא איתה כל יום לראות "מקדש" בודהיסטי אחר.
באחד הימים נזכרתי שאמרו לי שיש בבורמה בית כנסת, והחלטתי שגם אני אזמין אותה לבוא לראות בית כנסת. ביררתי את הכתובת, הצעתי לה לבוא איתי, והיא הסכימה בחוסר חשק מופגן. בית הכנסת המקומי נמצא ברובע המוסלמי של יאנגון, עיר הבירה של בורמה. התחלנו להסתובב שם, וכל אחד מהמוסלמים שראה אותנו שאל: 'אתם מחפשות בית כנסת?', והראה לנו איך להגיע. זה היה לי ממש מוזר איך שכולם עוזרים לנו להגיע לבית הכנסת. אחרי הרבה חיפושים, מצאנו את הבניין הגדול עם מגן דוד עליו, אך השומר בכניסה אמר לנו שכבר סגור ואי אפשר להיכנס. התחננתי אליו שיתן לנו להיכנס רק לכמה דקות והוא התרצה.
נכנסנו פנימה, ופתאום התחלתי לבכות. לא הצלחתי להבין למה אני בוכה. כשנרגעתי קצת, ראיתי שגם הבחורה שאיתי עם דמעות בעיניים. ואז היא אומרת לי: 'בהתחלה לא הבנתי למה את בוכה, אבל בדיוק ראיתי כאן שלט, ותראי מה כתוב בו: 'עץ יכול להיות לבד, אבן יכולה להיות לבד, אבל יהודי לעולם לא יישאר לבד'. כשראיתי את זה הבזיקה בי ההבנה שהבכי שלך הוא בכי של מישהי שהגיעה הביתה, ולא בכי של כאב'.
כשהיא אמרה את זה, פתאום הבנתי כמה זה נכון, איזו עוצמה זה להיות יהודי. אני לא גדלתי בבית דתי, ובכל זאת כשנכנסתי לבית כנסת ישן שכבר שנים לא מתפללים בו, פתאום משהו התעורר בי. הבנתי שלפעמים גם כשאתה כמעט לא זוכר את המקום היהודי שלך, מגיעים הדברים הקטנים ומעוררים אותך לגלות את הנקודה היהודית שקיימת בתוכך, בעוצמה הכי גדולה".
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מצוות ה'שיכחה': "כִּי תקְצֹר קְצִירְךָ בְשׂדֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בּשדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקיךָ".
רש"י מפרש את המילים "למען יברכך" וכותב: 'ואף על פי שהמצווה הגיעה לידו שלא במתכוון... למשל, אם נפלה מטבע מידו, ומצאה עני והתפרנס בה - הרי הוא מתברך עליה'.
נשאלת השאלה, למה שאדם יהיה זכאי לברכה, אם בכלל לא התכון לקיים מצווה?
מסביר הרבי מליובאוויטש:
כל יהודי, ללא הבדל מה מצבו הרוחני, רוצה בעומק נשמתו לקיים את רצונו של הקב"ה במלואו. העובדה שלפעמים הוא עשוי להתנהג אחרת, היא בגלל שהוא מושפע מרעיונות חיצוניים, שמעודדים אותו להתנהג בצורה שמנוגדת לטבע הפנימי והעצמי שלו.
ולכן, גם כשהיהודי מקיים מצוה שלא בכוונה, לאמיתו של דבר פעולה זו היא תוצר של הרצון הפנימי התת-הכרתי שלו. מה שקרה הוא שהרצון התת-מודע לקיים את רצונו של הקב"ה, השפיע על מעשיו ישירות, מבלי לעבור דרך ההכרה והמודעות.
וכך גם לענייננו: כשאדם מאבד מטבע, ומטבע זו נמצאה על-ידי העני, הרי הרשלנות שגרמה לאיבוד המטבע נבעה, באמיתו של דבר, מרצונו הפנימי והתת-הכרתי לקיים את מצוות הצדקה, ולכן הוא ראוי לברכה.
יהי רצון שנצליח להוציא אל הפועל את הרצון הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו לקיים עוד מצוות ומעשים טובים, וכך נכין את העולם לגאולה האמיתית והשלימה, שתגיע בקרוב ממש.
שבת שלום
הרב נחמיה וילהלם
בית חב"ד בנגקוק תאילנד