תודה
דווארט
בפתח פרשת ראה אומר משה רבנו:
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם... והקללה אם לא תשמעו..."
ויש כאן כמה דקדוקים.
ראשית, מדוע נאמר "ראה" בלשון יחיד, ואילו מיד אחר כך "לפניכם" בלשון רבים?
שנית, מדוע בברכה לא נאמר "את הברכה אם תשמעו", כפי שנאמר בקללה "והקללה אם לא תשמעו", אלא:
"את הברכה אשר תשמעו"?
ושלישית, מה פירוש "נותן לפניכם"? לכאורה היה ראוי יותר לומר: נותן לכם ברכה אם תשמעו וקללה אם לא תשמעו.
חקירה: הברכה היא תוצאה — או שהדרך עצמה היא הברכה?
אפשר לחקור בגדר ברכה וקללה:
האם התורה מתארת כאן מערכת של שכר ועונש — האדם בוחר במעשה, ולאחר מכן מקבל את תוצאתו;
או שמא יש כאן חידוש עמוק יותר:
הקב"ה מעמיד לפני האדם שתי דרכי חיים, והברכה והקללה אינן רק מה שמקבלים בסוף הדרך, אלא הן טמונות כבר בתוך הדרך עצמה.
לצד הראשון:
תשמעו ובעקבות זאת תבוא ברכה.
אבל לצד השני:
"אשר תשמעו" — זו עצמה הברכה.
השמיעה, ההבחנה, היכולת לקבל את האמת ולכוון את החיים על פיה — כבר הן חלק מן הברכה.
ולפי זה מדויק מאוד:
"נותן לפניכם".
הקב"ה אינו רק נותן לכם תוצאה בעתיד.
הוא מניח לפניכם, עכשיו, שתי אפשרויות.
ומעתה מובן גם:
"ראה".
מפני שקודם הבחירה יש שלב מוקדם יותר:
צריך לזהות איזו דרך היא הברכה ואיזו הקללה.
וזה אולי פשוט כאשר עומדים מול הר גריזים והר עיבל — הר אחד מכאן והר אחד מכאן.
אבל מה קורה כאשר הברכה והקללה אינן עומדות בשני הרים?
מה קורה כאשר שתיהן מגיעות באותו כלי עצמו?
הנפקא־מינה: המצאת הדפוס
לפני מאות שנים הופיעה באירופה מהפכה ששינתה את העולם: הדפוס.
עד אז ספר היה דבר יקר ונדיר. העתקת ספר דרשה זמן ומאמץ עצומים. ממילא גם תנועת הרעיונות הייתה איטית.
והנה בא הדפוס.
פתאום אפשר לייצר מאות ואלפי עותקים.
רעיונות יכולים לעבור מארץ לארץ ומבית לבית במהירות שלא הייתה מוכרת קודם לכן.
מנקודת מבט יהודית היה כאן דבר מבהיל:
אותו בית יהודי שהיה מוגן במידה רבה מכוח המרחק ומחסור בספרים, יכול עתה להיחשף לספרות, לדעות ולרעיונות שלא עברו דרך בית המדרש שלו.
אבל הנה הפלא:
באותו מכבש עצמו נדפס גם הש"ס.
באותן אותיות דפוס נדפסו מקראות, ראשונים, פוסקים, סידורים וספרי מוסר.
הדפוס הגדיל את כוחו של הרעיון הזר — אבל גם הגדיל באופן עצום את יכולתה של התורה להתפשט.
אם כן, מהו הדפוס?
ברכה או קללה?
והתשובה היא:
זו גופא שאלת "ראה".
הדפוס כשלעצמו אינו הר גריזים ואינו הר עיבל.
הוא יכול להיות הדרך לשניהם.
וכאן החקירה מקבלת עומק נוסף
אפשר היה לחשוב שהפסוק אומר:
הנה לפניך שני חפצים — אחד הוא ברכה ואחד הוא קללה; בחר בחפץ הנכון.
אבל ההיסטוריה מלמדת שלפעמים אין שני חפצים.
יש חפץ אחד ובתוכו שתי האפשרויות.
וזה משנה את כל מושג הבחירה.
כאשר הטוב עומד בצד ימין והרע בצד שמאל — עיקר העבודה הוא כוח הרצון:
אני יודע מה טוב, ועלי להתגבר ולבחור בו.
אבל כאשר אותו כלי עצמו מכיל את שניהם — עוד לפני כוח הרצון דרוש כוח אחר:
כוח ההבחנה.
צריך קודם כל לדעת מה אתה רואה.
וממילא "ראה" איננו רק הקדמה ל"ברכה וקללה".
"ראה" הוא התנאי המוקדם לכל הבחירה.
מן הדפוס אל האינטרנט
וכאן מגיע דורנו.
אם הדפוס היה המהפכה שבה אפשר היה להכניס אל הבית היהודי אלפי ספרים — האינטרנט הוא המהפכה שבה אפשר להכניס אליו כמעט את כל המידע שבעולם.
אבל יש הבדל יסודי.
בעולם הדפוס, בדרך כלל האדם היה צריך להגיע אל הספר.
הוא היה צריך לדעת שהוא קיים, להשיג אותו, לקנות או לשאול אותו, לקחת אותו ביד ולפתוח אותו.
באינטרנט המצב כמעט מתהפך:
המידע מגיע אל האדם.
האדם חיפש דבר אחד — ומוצע לו דבר שני.
הוא פתח ידיעה — ומיד מופיעה אחרת.
הוא צפה בדבר אחד — ומנגנון המלצה כבר בחר עבורו את הבא אחריו.
ממילא נוצרה מציאות חדשה:
לא רק האדם בוחר מה לראות;
במידה מסוימת, גם מה שהוא רואה מנסה לבחור אותו.
וכאן "ראה" מקבל משמעות חריפה שבעתיים.
"ראה" קודם ל"תשמעו"
התורה אינה פותחת:
"בחר אנכי נותן לפניכם..."
אלא:
"ראה".
אפשר אולי לומר בדרך דרוש:
יש שלב הקודם לבחירה המוסרית — והוא בירור המציאות.
מי שאינו יודע להבדיל בין ידיעה לבין פרסומת, בין עובדה לבין דעה, בין ראיה לבין טענה, בין מומחיות לבין אדם המדבר בביטחון, ובין דבר שנבחר עבורו מפני שהוא אמת לבין דבר שנבחר מפני שהוא מושך תשומת לב —
עוד לא הגיע בכלל ל"בחר בטוב".
הוא עדיין נמצא בשלב של:
"ראה".
למד לראות.
ומהי אפוא ההגנה?
כאן אפשר להעמיד עוד חקירה.
האם שמירת הבית מפני סכנות המידע היא דין בחפצא או בגברא?
כלומר:
האם עיקר הפתרון הוא ליצור מציאות שבה הדברים המזיקים אינם מגיעים כלל אל האדם —
או שעיקר העבודה היא לבנות אדם המסוגל לפגוש עולם מורכב ולהבחין בעצמו?
ומסתבר שאין כאן "או־או".
צריך את שניהם.
סינון חיצוני בלי חינוך פנימי משאיר אדם מוגן כל עוד החומה קיימת.
חינוך פנימי בלי שום גבול חיצוני מטיל על האדם להתמודד ללא הפסקה עם זרם עצום של גירויים ומידע.
לכן ההגנה השלמה בנויה משתי קומות:
שמירה על השער — וחינוך של השומר.
וזה אולי ההבדל בין הדפוס לאינטרנט
בדור הדפוס יכול היה אב לשאול:
איזה ספר אני מכניס לביתי?
בדור האינטרנט הוא מוכרח לשאול גם:
איזה אדם אני מגדל בתוך ביתי?
מפני שאי אפשר לבנות את כל ההתמודדות רק על השאלה מה נמצא על המדף.
צריך לבנות באדם עצמו יכולת לומר:
זה מקור אמין וזה לא.
זה ידע ואני רוצה ללמוד אותו.
זה רק רעש.
זה מושך אותי — אבל העובדה שהוא מושך אותי אינה הופכת אותו לחשוב.
זה מוצג כאמת — אבל עדיין לא ראיתי ראיה.
כלומר, מנגנון הסינון האחרון מוכרח להיות גם בתוך האדם.
ולפי זה חוזרים לדקדוק הראשון
שאלנו:
מדוע "ראה" ביחיד, אבל "לפניכם" ברבים?
אפשר לומר בדרך דרוש:
האפשרויות מונחות לפני הציבור כולו.
הטכנולוגיה מגיעה לדור שלם.
הדפוס היה מהפכה ציבורית.
האינטרנט הוא מהפכה עולמית.
ולכן:
"לפניכם" — לפני כולכם.
אבל הראייה עצמה אינה יכולה להיעשות על ידי הציבור במקומי.
בסוף כל אדם צריך לראות.
ולכן:
"ראה" — יחיד.
אפשר לבנות גדרים לציבור.
אפשר לקבוע כללים לקהילה.
אפשר להתקין מסננים במכשירים.
אבל את פעולת ההבחנה האחרונה מוכרח לעשות האדם עצמו.
ראה אתה.
ומעתה מתיישב גם "אשר תשמעו"
אין התורה אומרת רק:
אם תשמעו — תקבלו ברכה.
אלא:
"את הברכה אשר תשמעו".
יש עצם ברכה בכך שהאדם נעשה אדם שיודע לשמוע נכון.
לא כל מה שניתן לשמוע — צריך לשמוע.
לא כל מה שנאמר בביטחון — הוא אמת.
לא כל מה שחדש — הוא חכמה.
ולא כל מה שבא מבחוץ — הוא בהכרח פסול.
הברכה היא היכולת לברר.
ומכאן גם היחס הנכון לטכנולוגיה אינו בהכרח התפעלות עיוורת ולא בהכרח פחד עיוור.
שניהם, במידה מסוימת, מוותרים על "ראה".
האחד אומר:
חדש — ממילא טוב.
והשני אומר:
חדש — ממילא רע.
והתורה אומרת:
ראה.
בדוק.
הבחן.
ואחר כך הכרֵע.
חתימה
לפני חמש מאות שנה יכול היה יהודי לעמוד מול מכבש הדפוס ולשאול:
האם המכונה הזאת תכניס לביתנו את העולם שבחוץ — או שתכניס לכל בית יהודי את אוצרות התורה?
וההיסטוריה ענתה:
גם וגם.
הכלי עצמו נשא בתוכו אפשרות של ברכה ואפשרות של קללה.
והיום אנחנו עומדים מול כלי חזק לאין שיעור.
בכיסו של אדם נמצא מכשיר שיכול לפתוח לפניו ספרייה תורנית שכמותה לא החזיקו מלכים בדורות קודמים; ובאותו מכשיר עצמו יכול להיכנס לביתו זרם בלתי פוסק של מידע כוזב, שטחי ומפתה.
ושוב נשאלת אותה שאלה:
ברכה או קללה?
והתורה, כביכול, משיבה לנו כבר אלפי שנים:
זו אינה השאלה הראשונה.
השאלה הראשונה היא:
"ראה".
האם אתה יודע לראות מה מונח לפניך?
כי האתגר הגדול של דור של שפע איננו רק לבחור בין טוב לרע.
האתגר הקשה יותר הוא לזהות את הטוב ואת הרע כאשר שניהם מגיעים אלינו באותו מכשיר, באותו מסך, ולעיתים אפילו באותו משפט.
וזה עומק הפסוק:
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".
הקב"ה נותן לפנינו עולם שיש בו את שתיהן.
והברכה הראשונה שאנו זקוקים לה כדי לבחור בברכה —
היא היכולת לראות.