אמונה
עיון במעלת האמונה והייחוד לאור הפסוק: “טובים השנים מן האחד”
מעמד הר סיני הוא המאורע המכונן ביותר בתולדות עם ישראל. לא רק משום שניתנה בו התורה, אלא מפני שבו התגלה הקב״ה אל עם שלם ודיבר עמו פנים בפנים. חז״ל מדגישים שוב ושוב כי לא כל התורה נשמעה באותו האופן: שתי הדיברות הראשונות — “אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ” ו“לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” — נשמעו ישירות מפי הגבורה, ואילו שאר הדיברות נמסרו באמצעות משה רבינו.
מתוך הבחנה זו ניתן לעיין ברעיון עמוק: שתי המצוות היסודיות של אמונה וייחוד ה׳ הן מצוות שקיבלנו ישירות מן הקב״ה, ולכן גם שכרן איננו מתעכב אלא פועל באופן מיידי בנפש האדם ובעולמו. לעומת זאת, שאר המצוות, שנמסרו דרך “מנהל ביניים” — משה רבינו — שכרן השלם שמור לעתיד לבוא.
א. שתי הדיברות שמענו מפי הגבורה
המקור הידוע נמצא בתלמוד הבבלי במסכת מכות:
“אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמָעָנוּם”
— מכות כד ע״א
חז״ל לומדים כי שתי המצוות הראשונות נאמרו ישירות מפי הקב״ה, ללא תיווך אנושי. שאר התורה אמנם אלוקית לגמרי, אך דרך מסירתה הייתה באמצעות משה רבינו, שעליו נאמר:
“משה ידבר והאלוהים יעננו בקול”
— שמות י״ט, י״ט
כלומר, יש מדרגה מיוחדת בשתי הדיברות הראשונות — בהן עצם המצַווה התגלה אל השומעים.
גם במדרש נאמר:
“פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם”
— דברים ה׳, ד׳
ורש״י שם מביא:
“אמר רבי ברכיה: שתי דברות הראשונות שמעו ישראל מפי הקב״ה עצמו”.
האמונה והייחוד אינם רק עוד מצוות; הם עצם הקשר הישיר בין האדם לבין בוראו.
ב. “טובים השנים מן האחד”
בספר קהלת נאמר:
“טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם”
— קהלת ד׳, ט׳
בפשט הפסוק מדובר בשני אנשים הפועלים יחד, אך בדרך הדרש ניתן לראות כאן רמז לשתי המצוות ששמענו “מן האחד” — מן הקב״ה שהוא אחד יחיד ומיוחד.
“טובים השנים” — אלו שתי הדיברות הראשונות.
“מן האחד” — מן הקב״ה.
“אשר יש להם שכר טוב בעמלם” — מפני ששכרן קרוב ומיידי.
הזוהר מדגיש פעמים רבות שהאמונה והייחוד הם יסוד כל התורה כולה:
“פקודא קדמאה — למנדע ליה לקודשא בריך הוא”
— זוהר חלק ב׳ כה ע״א
המצווה הראשונה היא עצם הידיעה והאמונה במציאות ה׳.
והמצווה השנייה:
“פקודא תניינא — דלא יהא ליה אלהא אחרא”
כלומר שלילת כל כוח זר מלבד ה׳.
ג. שכר מיידי לעומת שכר לעתיד לבוא
בתורה נאמר:
“בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ”
— דברים כ״ד, ט״ו
ההלכה בבבא מציעא מפרטת שדין זה נאמר כאשר הפועל עובד ישירות אצל בעל הבית.
בגמרא:
“השוכר את הפועל על ידי שליח — אינו עובר עליו משום בל תלין”
— בבא מציעא קי״א ע״א
כלומר, כאשר יש מנהל ביניים או שליח, דיני תשלום השכר משתנים.
מתוך זה ניתן לבנות רעיון פנימי:
שתי המצוות שניתנו ישירות מפי בעל הבית — הקב״ה — דומות לפועל העובד ישירות אצל בעל הבית, ולכן שכרן ניתן “ביומו”.
אך שאר המצוות, שנמסרו דרך משה רבינו, הן בבחינת עבודה דרך שליח, ולכן שכרן המלא שמור לעולם הבא.
חז״ל כבר אמרו:
“היום לעשותם — ומחר לקבל שכרם”
— עירובין כ״ב ע״א
כלומר רוב המצוות עיקר שכרן לעתיד לבוא.
אבל באמונה יש מציאות אחרת. עצם האמונה עצמה היא כבר שכר. האדם הדבוק בה׳ זוכה מיד לחיים פנימיים, לשלווה, לביטחון ולחיבור למקור החיים.
ד. האמונה עצמה היא חיי האדם
הנביא חבקוק אומר:
“וצדיק באמונתו יחיה”
— חבקוק ב׳, ד׳
החיים עצמם נובעים מן האמונה. לא רק שכר עתידי, אלא חיות מיידית.
גם דוד המלך אומר:
“ואני קרבת אלוהים לי טוב”
— תהלים ע״ג, כ״ח
עצם הקרבה לה׳ היא הטובה.
הרמב״ם פותח את ספרו הגדול:
“יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון”
— הלכות יסודי התורה א׳, א׳
הידיעה הזאת היא יסוד הקיום כולו.
האמונה איננה רק חובה; היא חיבור ישיר למקור המציאות. לכן השכר שלה אינו “חיצוני” אלא פנימי ומהותי.
ה. משה רבינו כממוצע התורה
אין הכוונה חלילה לגרוע ממעלת משה רבינו. התורה מדגישה:
“ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”
— דברים ל״ד, י׳
ומשה הוא הנאמן שבכל בית ה׳:
“בכל ביתי נאמן הוא”
— במדבר י״ב, ז׳
אלא שהתורה עצמה מבדילה בין שתי הדיברות הראשונות לבין שאר המצוות.
במכילתא נאמר:
“ראו שאין פיו של בשר ודם כפה של הקדוש ברוך הוא”.
אחרי שתי הדיברות הראשונות פחדו ישראל:
“דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”
— שמות כ׳, ט״ז
כלומר העם ביקש תיווך, ומשה נעשה הצינור להעברת התורה.
לכן שתי המצוות הראשונות נשארו בבחינת גילוי ישיר שאין בו מסך.
ו. שכר האמונה בעולם הזה
חז״ל אומרים:
“שכר מצוה בהאי עלמא ליכא”
— קידושין ל״ט ע״ב
כלומר עיקר שכר המצוות אינו בעולם הזה. אולם מפרשי החסידות מבארים שיש אור מסוים שמאיר כבר בעולם הזה.
במיוחד באמונה.
בספר התניא מבואר שהאמונה מחברת את האדם עם עצם נשמתו:
“כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו”.
הבעל שם טוב לימד שאמונה פשוטה פועלת ישועות מיידיות משום שהיא דבקות ישירה באין סוף.
רבי נחמן מברסלב אמר:
“עיקר הגאולה תלויה באמונה”.
כאשר אדם מאמין באמת, הוא כבר יוצא מהגלות הפנימית שלו.
ז. האמונה והייחוד בקבלה
בספר הזוהר האמונה נקראת:
“רזא דמהימנותא” — סוד האמונה.
האמונה היא הכלי שמחבר את האדם לשורש העליון.
האר״י הקדוש מבאר ששתי הדיברות הראשונות מקבילות לשני הכתרים העליונים:
אנכי — גילוי עצמות ה׳.
לא יהיה לך — שלילת החיצונים והסתרי העבודה הזרה.
בכתבי החסידות מוסבר שהמילה “אנכי” רומזת:
“אנא נפשי כתבית יהבית”
כלומר הקב״ה “נתן את עצמו” בתוך התורה.
לכן בדיבר “אנכי” הייתה התגלות של עצמות אלוקית, וממילא השפע היוצא ממנו הוא ישיר ומיידי.
ח. האמונה כשכר מיידי בנפש האדם
כאשר אדם מקיים מצוות מעשיות — תפילין, שבת, צדקה — פעמים רבות הוא איננו רואה מיד את השכר. התורה מבטיחה שהשכר קיים, אך לעיתים הוא נסתר.
אך באמונה עצמה, עצם הקשר הוא כבר השכר.
האדם המאמין באמת חי בתחושת משמעות, השגחה ותקווה.
ישעיהו הנביא אומר:
“וקוי ה׳ יחליפו כח”
— ישעיהו מ׳, ל״א
עצם התקווה בה׳ מחליפה כוח.
וכן:
“ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו”
— ירמיהו י״ז, ז׳
חז״ל דורשים שהביטחון עצמו מביא ברכה.
ט. שתי הדיברות כיסוד כל התורה
רבי סעדיה גאון והרמב״ן מבארים שכל עשרת הדיברות כלולים בשתי הראשונות.
“אנכי” — מצוות האמונה.
“לא יהיה לך” — שלילת כל כפירה ועבודה זרה.
כל שאר המצוות הן פירוט והתרחבות של הקשר הראשוני הזה.
לכן שתי המצוות הללו הן השורש שממנו יונקת כל התורה.
וכשם שהשורש מחיה מיד את האילן, כך האמונה מחיה מיד את האדם.
י. סיכום
מעמד הר סיני איננו רק סיפור היסטורי אלא גילוי של מבנה הקשר בין האדם לקב״ה.
שתי הדיברות הראשונות — “אנכי” ו“לא יהיה לך” — נאמרו ישירות מפי הגבורה. הן נשמעו “מן האחד”, מן הקב״ה עצמו. על כן אפשר לראות בהן את פירוש הפסוק:
“טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם”.
שכרן של מצוות אלו איננו רק עתידי אלא מיידי, משום שהן יוצרות קשר ישיר עם מקור החיים. כשם שפועל העובד ישירות אצל בעל הבית זכאי לשכר ביומו, כך האמונה והייחוד — שנמסרו ישירות מאת הקב״ה — מאירים את שכרם כבר בעולם הזה.
אין הכוונה שעיקר שכר התורה בטל חלילה, אלא שיש מדרגה מיוחדת באמונה: עצם הדבקות היא כבר השכר.
“וצדיק באמונתו יחיה” — החיים עצמם נמשכים מן האמונה.