משבר החוב במדינות המערב בשיא מאז 2007
הכלכלה המערבית בנויה על אמון.
הממשלה מאמינה שתצליח לגלגל את החוב, הבנק מאמין שתחזיר את ההלוואה, ואתה מאמין שאחרי הקנייה בסופר יישאר משהו בחשבון. יפה שיש לכולנו דמיון.
אבל המספרים מתחילים להפריע לסיפור.
התשואה לעשר שנים בארה״ב כבר סביב 5.03%, הגבוהה מאז 2007.
בריטניה ואוסטרליה סביב 5.42%, ויפן, ספקית הכסף הזול של העולם, מעל 3%.
כל הטוב הזה קורה, בדיוק כאשר במקביל, הברנט סביב 108 דולר לחבית, ודיזל מבקש שלא תשאלו כמה, כדי שלא יצטרך לשקר.
ככה שגם הדלק יקר וגם הכסף יקר. לפחות יש תיאום.
האמריקאים מגיעים למצב הזה בכושר נהדר: הצריכה הריאלית כמעט לא גדלה ביולי, שיעור החיסכון היה 3%, ובספטמבר אמון הצרכנים ירד בזמן שציפיות האינפלציה עלו.
מבקשים מאמריקאי הממוצע, להמשיך להיות מנוע הצמיחה, אבל בינתיים הוא בודק אם אפשר לתדלק בכלל בתשלומים.
זאת המלכודת.
המלחמה פוגעת באספקת האנרגיה ומעלה מחירים.
האינפלציה מקשה להוריד ריבית.
המימון היקר מכביד על משפחות, עסקים וממשלות.
העלאת ריבית יכולה לצנן ביקושים, אבל טרם נמצא הנגיד שהצליח לתקן צינור נפט באמצעות רבע אחוז.
אם הצרכן מצמצם קניות, העסקים נפגעים. אם העסקים מצמצמים תעסוקה, הצרכן מצמצם עוד. והממשלה, שצריכה לעזור, מגלה שחלק הולך וגדל מהתקציב מוקדש לתשלום על הלוואות קודמות. שירות לקוחות של החוב.
ובישראל העלילה מסתבכת: בנק ישראל הוריד ריבית ביולי ובספטמבר, עד 3.25%, על רקע התמתנות האינפלציה. במקביל, גם כאן תשואות האג״ח עלו. הנגיד קובע את הריבית הקצרה; השוק מחליט כמה הוא דורש כדי להלוות לשנים. הם לא חייבים להסכים, גם אם שניהם לובשים חליפה.
ההורדות מקלות על הפריים, אבל אינן מבטיחות שכל משכנתה או הלוואה חדשה תוזל. ואם האנרגיה תמשיך להתייקר, מרחב ההקלה עלול להצטמצם.
זה הסיכון הגדול: האטה לצד יוקר מחיה ועלויות חוב גבוהות. במצב כזה, ״הצרכן יוביל את ההתאוששות״ נשמע פחות כמו תחזית כלכלית ויותר כמו בקשת הלוואה ממישהו שכבר ביקש ממך.
למי שמחפש השקעה בריבית גבוהה, וסומך על כך שיחזירו לו, הנתונים נפלאים:
אבל של ארה"ב ממש מעניינת
זו תשואה ממש טובה