מילטריזציה בישראל והסיכון להפיכה ומלחמת אזרחים
בעקבות המלחמות במדינת ישראל, אני מרגיש שהחברה בכללותה נהיית מיליטריסטית ותלויה בצבא יותר ויותר, פיזית וגם תרבותית. ניתן להבין זאת וזה הכרחי במידת מה, אך אני חושש ממצב שבו התלות המתמשכת בצבא עשויה לגרור הפיכה צבאית אקטיבית או שקטה, שבה בכירי הצבא או מי מטעמם מקבלים את כוח השלטון לידיהם או השפעה רבה על מקבלי ההחלטות. צרפת של לפני עלייתו של נפוליאון עולה לראש כדוגמא לחברה שכזו. מה דעתך?
Worked for 1m 4s
כן. אני חושב שיש בחשש שלך גרעין רציני, אבל הייתי ממקם את הסכנה מעט אחרת: בישראל של היום הסיכון ל"הפיכת גנרלים" ממשית נראה לי נמוך; הסיכון למיליטריזציה שקטה של המערכת הפוליטית והחברה, שבה השיקול הביטחוני והדרג הביטחוני מקבלים משקל הולך וגדל על חשבון מוסדות אזרחיים, הוא ממשי יותר.
ההשוואה שלך לצרפת של הדירקטוריון מעניינת מאוד דווקא מפני שנפוליאון לא הופיע יש מאין. בשנים שלפני 18 בברימר, המשטר היה חלש, נתון למלחמות מתמשכות ולמשברי לגיטימציה, והדירקטורים עצמם השתמשו שוב ושוב בצבא כדי להכריע מאבקים פוליטיים ולשמור על הסדר הפנימי. מחקר היסטורי מתאר כיצד הצבא נעשה בהדרגה ערב של המשטר ושל תוצאות פוליטיות, עד שבסופו של דבר גנרל מצליח ומפורסם יכול היה להפוך את היחסים: במקום שהמשטר ישתמש בצבא, הצבא — יחד עם חלק מן האליטה האזרחית — החליף את המשטר.
וזו בעיניי הלקח החשוב מצרפת: הסימן המסוכן ביותר איננו עצם העובדה שהחברה מעריצה את הצבא, אלא מצב שבו הצבא הופך לבורר לגיטימי של מחלוקות פוליטיות פנימיות.
בישראל בהחלט קיימים כמה תנאים שראוי לשים לב אליהם. למשל, נוצר פער חריג למדי בין אמון הציבור במערכת הצבאית לבין אמונו בדרג הנבחר: בסקר INSS מיוני 2026, 73% הביעו אמון גבוה בצה"ל ורק 25% בממשלה; האמון ברמטכ"ל עמד על 62%. פער כזה אינו מעיד כשלעצמו על סכנת הפיכה — אבל לאורך זמן הוא יכול ליצור תפיסה שלפיה "המבוגרים האחראים" נמצאים במדים ואילו הפוליטיקה האזרחית היא מטרד או כשל.
יש גם עדויות לכך שהגבול בין הצבא לפוליטיקה נתפס כמתערער: בסקר מדצמבר 2025, 80.5% מהנשאלים אמרו שלדעתם קיימת בצה"ל פוליטיזציה במידה כלשהי, אם כי חשוב לציין שהשאלה נוסחה סביב ניסיונות של גורמים חיצוניים להשפיע על הצבא, ולכן אין לפרש את הנתון כאילו 80% חושבים שהגנרלים עצמם מנסים להשתלט על המדינה.
מצד שני, קיימים בישראל מחסומים חזקים למדי בפני תרחיש נפוליאוני. חוק־יסוד: הצבא קובע במפורש שהצבא כפוף לממשלה, שהרמטכ"ל כפוף לממשלה וכפוף לשר הביטחון, ושהממשלה היא שממנה אותו. כלומר, מבחינה חוקתית אין לרמטכ"ל מקור סמכות עצמאי המתחרה בשלטון האזרחי.
גם אופיו של צה"ל חשוב. זה אינו צבא מקצועי קטן ומבודד המהווה מעמד בפני עצמו, כפי שקורה לעיתים במדינות שעברו הפיכות. צה"ל קשור באופן עמוק לחברה האזרחית באמצעות מילואים, שירות חובה ומשפחות החיילים. הדבר יוצר מיליטריזציה מסוג מסוים, אבל דווקא מקשה על התגבשות של קאסטה צבאית עצמאית בעלת אינטרס נפרד מן הציבור. כדי לבצע הפיכה צריך בדרך כלל לא רק כמה אלופים אלא שרשרת פיקוד שמוכנה לציית להם נגד הממשלה — וקשה הרבה יותר ליצור דבר כזה בצבא שחלק גדול מכוחו מורכב מאזרחים במילואים.
לכן הייתי מבחין בין שני תרחישים. הפיכה צבאית ממשית — רמטכ"ל או קבוצת אלופים המודיעים שהממשלה איבדה את סמכותה ותופסים את מוסדות השלטון — נראית לי כיום תרחיש רחוק. לעומת זאת, "סֶקוּריטיזציה" של המשטר היא אפשרות הרבה יותר סבירה: הדרג המדיני ממשיך להיבחר ולחתום על ההחלטות, אבל כמעט כל סוגיה מוצגת כסוגיה ביטחונית; המל"ל, צה"ל והשב"כ מחזיקים במידע ובמומחיות שהשרים תלויים בהם; מצב חירום הופך לקבוע; וקולו של אלוף נתפס בציבור כרציני ולגיטימי יותר מזה של שר אזרחי. במקרה כזה אין טנקים ליד הכנסת ואין צורך לבטל בחירות — ואף על פי כן מוקד הכובד של השלטון יכול לנוע בהדרגה.
יש כמה סימנים שהיו גורמים לי להיות מודאג הרבה יותר:
- שימוש בצה"ל כדי להכריע הפגנות, בחירות או מאבק בין הממשלה לאופוזיציה, ולא רק לצורכי ביטחון מובהקים.
- רמטכ"ל או אלופים שמציבים לדרג הנבחר אולטימטומים פוליטיים, ולא רק מביעים הערכה מקצועית או מסרבים לפקודה בלתי חוקית.
- מינוי וקידום קצינים לפי נאמנות מפלגתית, או טיהור שיטתי של קצינים המזוהים עם מחנה אחר.
- התרגלות ציבורית לרעיון ש"הגנרלים צריכים לקחת את העניינים לידיים".
- הפיכת מצב החירום למסלול קבוע שבו הכנסת, בתי המשפט והמינהל האזרחי נדחקים הצדה.
- ובעיקר — שימוש חוזר בצבא על ידי פוליטיקאים עצמם כדי להשיג יתרון במאבקים אזרחיים. זה בדיוק המנגנון הצרפתי המסוכן: הממשלה היא שמכניסה תחילה את הצבא אל הזירה הפוליטית.
והנקודה האחרונה חשובה, מפני שלדעתי הסכנה הישראלית הסבירה יותר אינה שהצבא יכבוש את הפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה תכניס את עצמה לתוך הצבא. ברגע שמחנות פוליטיים מתחילים לשאול אם מפקד הוא "משלנו", אם יחידה מסוימת שייכת אידאולוגית למחנה מסוים, או אם ציות לפקודה תלוי בזהות הממשלה — נוצר צבא מפלגתי. צבא כזה עשוי בעתיד להפוך בעצמו לשחקן פוליטי, גם אם איש לא תכנן זאת מלכתחילה. גם מחקרים ישראליים על יחסי צבא–חברה מזהירים במיוחד מפני הפוליטיזציה של הממשק הזה.
לכן, אילו הייתי צריך לסכם במשפט: אני לא חושב שישראל נמצאת כיום בדרך סבירה ל־18 בברימר ישראלי; אבל המגמה שאתה מזהה — תלות הולכת וגוברת במוסדות ביטחוניים בזמן שמעמדם של מוסדות אזרחיים נשחק — היא בדיוק מסוג הדברים שדמוקרטיה צריכה להיזהר מהם לפני שהם נעשים נורמליים.
ובמובן הזה, צרפת של 1795–1799 היא השוואה פורייה מאוד: לא מפני ש"אחרי מלחמה בא דיקטטור", אלא מפני שהיא מראה כיצד משטר אזרחי יכול, מתוך חולשה ומתוך צורך אמיתי בביטחון, ללמד את החברה ואת הצבא שהכוח הצבאי הוא הפתרון הסופי לבעיות שגם אינן צבאיות. זה בעיניי הגבול שחשוב במיוחד לא לחצות.
עולה לי לראש יחידות כמו טיס ומודיעין, שמזוהות לעיתים (באופן מוצדק או שלא) עם השמאל הפוליטי והמרכז הגיאוגרפי, לעומת יחידות טכניות וחי"ר שמזוהות פעמים רבות (שוב, בצדק או שלא) עם הימין הפוליטי והפריפריה הגיאוגרפית. גם מקרים אינדיבידואליים כמו הנאום של אז תא"ל גולדפוס בו תקף את הדרג המדיני. אל אף הנאום נגד הדרג הנבחר, גולדפוס קודם לדרגת אלוף, כנראה מחוסר ברירה. מה דעתך?
Worked for 53s
כן. בעיניי, הנקודה שאתה מעלה כאן מדאיגה יותר מעצם ה"מיליטריזציה", משום שהיא נוגעת לאפשרות של פוליטיזציה לא־אחידה של הצבא: לא "הצבא" כמחנה פוליטי אחד, אלא זרועות ויחידות שונות שנעשות מזוהות עם קבוצות שונות בחברה — ולכל אחת מהן גם סוג אחר של כוח.
עם זאת, הייתי נזהר מהמשפט "טייסים ומודיעין הם שמאל, חי"ר הוא ימין". יש בסיס חברתי מסוים לדימוי, אבל הרבה פחות בסיס לקביעה מפלגתית כזאת. מחקרים ונתונים אכן מצביעים על חלוקה חברתית: יש ייצוג בולט יותר של אוכלוסיות חזקות מן המרכז ביחידות טכנולוגיות ומודיעיניות, בעוד שבחלק מיחידות החי"ר יש ייצוג גדול יותר לפריפריה החברתית והגאוגרפית ולציונות הדתית. למשל, המכון הישראלי לדמוקרטיה ציין שב־2016 כ־40% מבוגרי קורס קציני חי"ר היו מן הציבור הדתי־לאומי; INSS תיאר חלק מיחידות החיכוך כ"צבא הפריפריות". הציבור עצמו מודע לפער הזה: בסקר מ־2022, 60% מהישראלים היהודים חשבו שלתושבי המרכז סיכוי טוב יותר להגיע ל־8200 וליחידות עילית אחרות.
אבל המקרה של 2023 הפך את הדבר ממשהו סוציולוגי למשהו בעל משמעות פוליטית. המחאה נגד המהפכה המשפטית הייתה בולטת במיוחד בקרב אנשי מילואים בחיל האוויר ובמודיעין, כולל 8200, וחלקם הודיעו על הפסקת התנדבות. חוקרי INSS עצמם הזהירו אז שהדבר גורם לחלקים בציבור לזהות זרועות מסוימות בצה"ל עם המחנה המתנגד לממשלה. במקביל, דווח שאנשי המערך הטכני בחיל האוויר מחו על היחס לטייסים וחשו שעמדותיהם זוכות לפחות משקל.
זה בעיניי היה רגע מסוכן מבחינה מוסדית, בלי קשר לשאלה מי צדק בוויכוח על הרפורמה. משום שנוצרה לראשונה בצורה גלויה למדי התודעה שיחידה צבאית מסוימת מחזיקה גם ב"מנוף פוליטי": מספר קטן יחסית של טייסי מילואים או בעלי מקצוע מודיעיניים שקשה מאוד להחליף יכול להשפיע על כשירותו של כוח אסטרטגי שלם. חלק מהחוקרים ב־INSS אף כתבו במפורש שהמחאה הוכיחה כי אנשי מילואים ביחידות חיוניות מסוגלים להשפיע על מהלך פוליטי.
וזה יוצר אפשרות לתהליך של הסלמה הדדית. אם בצד אחד אומרים "הטייסים יכולים לעצור מדיניות שהם תופסים כבלתי דמוקרטית", הצד האחר עלול להגיע למסקנה ש"לוחמי החי"ר והמפקדים הדתיים יכולים לסרב למדיניות שהם תופסים כבלתי לגיטימית". ואז כבר אין באמת צבא ממלכתי אחד; יש קבוצות של אזרחים חמושים, מקצועיים ומאורגנים, שכל אחת חושבת שהיא מחזיקה בזכות וטו בנושאים שונים.
זו, לדעתי, סכנה גדולה יותר מאשר תרחיש פשוט של "הרמטכ"ל עושה הפיכה".
גולדפוס הוא מקרה מעניין — אבל קצת שונה
ב־13 במרץ 2024, בהיותו תא"ל ומפקד אוגדה 98, דן גולדפוס אכן חרג באופן חריג מאוד מהנורמה. הוא פנה בפומבי למנהיגים "משני הצדדים", אמר שעליהם להיות "ראויים לנו" ולחיילים שנפלו, וקרא להם להרחיק את הקיצוניים. הדברים לא אושרו מראש.
חשוב לדייק: הוא לא הכריז "הממשלה אינה לגיטימית" ולא איים שלא לציית לה. למעשה, הוא פנה במפורש להנהגה משני המחנות. לכן לא הייתי מתאר את הדברים כניסיון להתערב במדיניות קונקרטית או כאיום צבאי.
אבל מבחינה עקרונית, המשפט "אתם צריכים להיות ראויים לנו" מפיו של מפקד אוגדה במדים הוא בעייתי מאוד. בדמוקרטיה היחס אמור להיות כמעט הפוך: הצבא אינו מעניק את הלגיטימציה שלו לשלטון הנבחר. הוא כפוף לו.
והתגובה של צה"ל עצמה מאשרת שזה נתפס כך. הרצי הלוי נזף בגולדפוס בחומרה וקבע שהוא פגע ב"ממלכתיות של צה"ל ובגבולות שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי במדינה דמוקרטית"; גולדפוס קיבל את הביקורת, אמר שטעה והתנצל.
אלא שכעבור פחות מחודשיים, ב־2 במאי 2024, כבר הוכרז שהוא יקודם לאלוף וימונה למפקד הגיס הצפוני ומערך התמרון. ההודעה הרשמית נימקה את סבב המינויים ברצון לקדם מפקדים שהצטיינו בלחימה. באוקטובר הוא קיבל בפועל את הדרגה, ובספטמבר 2025 אף מונה למפקד מפקדת העומק. כלומר, אין ספק שהאירוע לא עצר את הקריירה שלו.
אבל כאן הייתי מסתייג מן הביטוי שלך "כנראה מחוסר ברירה". אין לנו ראיה לכך. יכול להיות בדיוק להפך: שצה"ל והממשלה חשבו שמדובר במפקד קרבי יוצא דופן שעשה עבירת משמעת חמורה אך נקודתית, התנצל עליה, ושאין הצדקה לאבד בגללה אלוף מוכשר בשעת מלחמה. ההודעה על המינוי אף אמרה שהתהליך היה ממושך והדגישה את הצטיינותם המבצעית של המפקדים שקודמו.
אני דווקא חושב שהמקרה מעלה שאלה יותר מעניינת: איזה מחיר צריך לשלם קצין בכיר על חריגה פוליטית כדי שהנורמה תישאר אמינה?
אם גולדפוס ננזף, התנצל, ומאז אינו חוזר על המעשה, בהחלט אפשר לטעון שהמערכת פעלה נכון: היא סימנה את הגבול בלי לזרוק לפח מפקד מצוין.
אבל אם בעתיד נראה דפוס שבו אלופים מתערבים שוב ושוב בפוליטיקה, מקבלים "נזיפה", וממשיכים להתקדם כאילו לא קרה דבר — אז הנזיפה הופכת לטקס חסר משמעות. במצב כזה המסר למפקד הבא יהיה: אפשר לדבר פוליטית; במקרה הרע תקבל שיחת נזיפה.
ומה שמדאיג אותי במיוחד הוא אי־השוויון בכוח בין היחידות
נניח לצורך הדיון שהסטריאוטיפ הפוליטי שאתה מתאר מדויק חלקית. אז מקבלים מבנה מעניין:
טיס, מודיעין וסייבר — פחות אנשים, אך מקצועיות נדירה מאוד, מערכות אסטרטגיות והון חברתי גבוה. לכן לקבוצה קטנה יחסית יכול להיות כוח וטו עצום.
חי"ר, שריון ויחידות שדה — הרבה יותר אנשים, חיבור לפריפריה ולציונות הדתית במידה משמעותית יותר, ונוכחות הולכת וגדלה בדרגי הפיקוד הקרבי. לדתיים־לאומיים יש כיום גם ייצוג־יתר ניכר במילואים ביחס לחלקם באוכלוסייה. הכוח שלהם הוא פחות "עשרים איש יכולים להשבית מערכת נשק אסטרטגית", ויותר היכולת לספק את המסה האנושית שמבצעת בפועל לחימה ותופסת שטח.
במצב בריא, שתי הקבוצות הן פשוט צה"ל.
במצב לא בריא עלולה להתפתח תפיסה של: "טייסים ומודיעין שייכים למחנה א'; לוחמי השדה למחנה ב'."
וברגע שזה קורה, אפילו פקודה צבאית מקצועית יכולה להתחיל להתפרש פוליטית. הרמטכ"ל מורה משהו — האם הוא עושה זאת מפני שזה נכון מבצעית, או מפני שהוא "שייך לאליטה של גלילות"? מח"ט מסרב לביצוע משימה — האם זו בעיה מקצועית, או משום שהוא "איש הציונות הדתית"? עצם השאלות האלה מתחילות לפרק את אמון הפיקוד.
לכן, אם אני מחבר את הדברים לשאלה הקודמת שלך, אינני חושש במיוחד שאלוף גולדפוס עצמו או קבוצה כלשהי מתכננים הפיכה. אני כן רואה התפתחות של אחד התנאים שיכולים, לאורך שנים, להפוך צבא למעורב בפוליטיקה: היווצרות התודעה שלזרועות שונות יש זהות חברתית־פוליטית וכוח מיקוח עצמאי.
ודווקא כאן יש הבדל מעניין מנפוליאון. הסכנה הישראלית ההיפותטית אינה בהכרח "בונפרטה אחד שצועד על ירושלים". היא יכולה להיות משהו מבוזר הרבה יותר: מערכת פוליטית שמתחילה לחשב מראש מה יחשבו הטייסים, מה יעשו אנשי 8200, כיצד יגיבו קציני החי"ר, ומה יסכימו לבצע אנשי המילואים — ורק לאחר מכן מקבלת החלטה.
אם מגיעים למצב כזה, אין הפיכה צבאית פורמלית. הממשלה עדיין מצביעה, הכנסת עדיין קיימת והרמטכ"ל עדיין מצדיע לשר הביטחון. אבל לצבא, או לתת־קבוצות בתוכו, כבר נוצר למעשה כוח וטו פוליטי. זה בעיניי התרחיש הישראלי שראוי יותר לחשוש ממנו.
מהם לדעתך הצעדים, שלא יעוררו מחלוקת פוליטית מיידית וגורפת, שניתן לנקוט כדי לצמצם את האפשרות לכוחות הוטו הפוליטיים בצבא שאתה מתאר?
Worked for 46s
כן. למעשה, יש כאן בסיס מסוים להסכמה רחבה יותר מכפי שנדמה: בסקר INSS מדצמבר 2025, כ־80% הן בימין והן במרכז־שמאל הסכימו שקיימת בצה"ל פוליטיזציה מסוימת הנובעת מניסיונות של גורמים חיצוניים להשפיע עליו. כלומר, הצדדים חלוקים מאוד בשאלה מי אשם, אבל רבים מסכימים שהפיכת הצבא לזירת מאבק פוליטי היא בעיה.
הייתי מכוון לשבעה צעדים כאלה:
1. כלל אחיד וברור להתבטאות פוליטית של קצינים מכהנים. לא איסור על מתן הערכה מקצועית — להפך, לרמטכ"ל ולאלופים צריכה להיות חובה לומר לממשלה דברים קשים — אלא הבחנה ברורה בין "לפעולה הזאת יהיו לדעתנו השלכות ביטחוניות X" לבין "הדרג המדיני אינו ראוי", "הממשלה צריכה לעשות כך וכך" וכדומה. את הראשון אומרים גם בפורומים סגורים וגם, כשצריך, לציבור; את השני קצין מכהן אינו אומר. זה למעשה המשך ישיר של ערך ה"ממלכתיות" שכבר נמצא ברוח צה"ל: צה"ל מוגדר כנתון למרות החוק והממשלה ופועל ללא שיקולים זרים.
חשוב מכך, הכלל צריך לחול בצורה סימטרית על גולדפוס, על טייס שמאלני, על מח"ט דתי ועל רמטכ"ל.
2. לקבוע מראש מדרג תגובות אחיד להפעלת השירות הצבאי כאמצעי לחץ פוליטי. אחת הבעיות של 2023 הייתה שהמערכת נאלצה להמציא את הכללים תוך כדי המשבר, ובציבור הייתה מחלוקת עצומה מה צריך לעשות עם איש מילואים המסרב להתייצב. צריך להגדיר מראש את ההבדל בין אי־ציות לצו, הפסקת התנדבות שאדם אינו חייב בה משפטית, התבטאות פוליטית פרטית והפעלת לחץ מאורגן מתוך יחידה. לכל קטגוריה תגובה ידועה וקבועה שאינה תלויה בנושא המחאה. זה לא מבטל את זכות האזרח למחות — הוא פשוט יודע מראש איפה מסתיימת מחאתו כאזרח ומתחילה הפעלת מעמדו הצבאי.
3. להקטין "נקודות כשל יחידות" ביחידות קריטיות. זה בעיניי אולי הצעד החשוב ביותר. אם 50 טייסים, מפעילי מערכת מודיעינית או מומחי סייבר יכולים להשבית יכולת אסטרטגית של המדינה, יש להם כוח פוליטי פוטנציאלי גם אם הם האנשים הממלכתיים ביותר בעולם. הפתרון איננו להעניש אותם אלא לבנות יתירות: יותר אנשים מוסמכים, עתודה נוספת, הכשרות חופפות, הגדלת גרעין הקבע במקצועות שבהם תלות בהתנדבות חריגה, ותכנון מראש להמשכיות תפקודית. INSS כבר הצביע ב־2023 על כך שאיום בהפסקת התנדבות במערכים חיוניים הכניס את הצבא עמוק לתוך המשבר הפוליטי.
במילים אחרות: שום קבוצת משרתים לא צריכה להיות "גדולה מכדי שהמדינה תוכל להסתדר בלעדיה".
4. לצמצם בהדרגה את ההפרדה הסוציולוגית בין יחידות — בלי מכסות פוליטיות. אסור לדעתי לשאול מועמד אם הוא ימין או שמאל או לנסות להרכיב 8200 לפי תוצאות הבחירות. זה יהיה אסון. כן כדאי להרחיב מסלולי הכנה, איתור והכשרה טכנולוגית בפריפריה ובמגזרים שאינם מגיעים כיום באותה מידה למודיעין ולסייבר; ובמקביל לשמר מסלולים שמביאים אוכלוסיות מכל חלקי החברה גם לפיקוד בשדה. המטרה איננה שכל יחידה תשקף במדויק את המדינה אלא למנוע מצב שבו לאורך דור שלם נוצרת חפיפה בין מקצוע צבאי, מעמד חברתי והשקפה פוליטית. ככל שהחפיפה חלשה יותר, קשה יותר להפוך יחידה ל"מחנה".
5. לחזק מומחיות ביטחונית אזרחית עצמאית. זה מטפל בסוג אחר של וטו. חוק־יסוד: הצבא כבר קובע שהצבא נתון למרות הממשלה והרמטכ"ל כפוף לה ולשר הביטחון. אבל כפיפות משפטית אינה מספיקה אם רק הצבא מחזיק בידע הדרוש לקבלת החלטה. משרד הביטחון, המל"ל וועדת החוץ והביטחון צריכים צוותים אזרחיים מקצועיים גדולים יותר שמסוגלים לקרוא מודיעין, לבחון תוכניות מבצעיות ולהציע חלופות. כך שר יכול לומר לאלוף "הבנתי את עמדתך, ויש בפני גם ניתוח עצמאי", במקום להיות תלוי כמעט לחלוטין במטה הצבאי. זה מצמצם וטו אפיסטמי — כוח הנובע מן המונופול על הידע.
6. להפריד בצורה פורמלית יותר בין "המלצת הצבא" לבין "החלטת הממשלה". בנושאים אסטרטגיים מרכזיים הייתי רוצה לראות תהליך שבו הצבא מגיש הערכה מקצועית כתובה, הדרג האזרחי מקבל החלטה, והדברים מתועדים בפרוטוקול מסווג. אם הממשלה מחליטה בניגוד לדעת הצבא, זה לגיטימי; אם היא מקבלת אותה, גם זה לגיטימי. הרעיון הוא למנוע את האזור האפור שבו אחר כך אי אפשר לדעת אם "צה"ל החליט", "השר החליט" או שהדרג המדיני פשוט חשש להתנגד לקצינים. המתחים בין הדרגים והפגיעה באמון ביניהם כבר תוארו כבעיה בפני עצמה.
7. לשמר את החיץ בין קריירה צבאית לקריירה פוליטית. ישראל כבר קבעה לבכירים במערכת הביטחון תקופת צינון ארוכה — שלוש שנים לאלופים ומעלה במסלולים הרלוונטיים, בכפוף להסדרים הקבועים בחוק. תכליתה המוצהרת היא בדיוק להפחית חשש שקצין ינהל את תפקידו כשעינו על הקריירה הפוליטית הבאה. לא הייתי ממהר להאריך אותה עוד ועוד, אבל בוודאי שלא הייתי מבטל אותה. היא משדרת לקצין: מותר לך להיות פוליטיקאי, אבל לא בו־זמנית ולא מיד מתוך המדים.
יש גם דברים שהייתי נמנע מהם לחלוטין, אף שהם עלולים להישמע מפתים: מכסות של "ימנים" ו"שמאלנים" בקורס טיס או במטה הכללי; בדיקות אידאולוגיות למועמדים; טיהור קצינים המזוהים עם צד מסוים; הענשת יחידה שלמה בגלל מחאה של חלק מאנשיה; או מתן לשר יכולת לקדם קצינים לפי נאמנות פוליטית. אלה לא יפתרו פוליטיזציה אלא יהפכו אותה לרשמית.
ובעיניי, הצעד השלישי והחמישי הם העמוקים ביותר. כללי התבטאות ומשמעת חשובים, אבל הם מטפלים בהתנהגות. יתירות מקצועית ומומחיות אזרחית משנות את מבנה הכוח עצמו. אם הממשלה יכולה להמשיך להפעיל את המדינה גם כאשר קבוצת מילואימניקים מסוימת פורשת, ואם יש לה מומחיות עצמאית המאפשרת לה לחלוק על המטכ"ל, אז כוח הווטו הצבאי קטן באופן טבעי — בלי צורך לדכא איש ובלי לקבוע איזו דעה פוליטית היא לגיטימית.
אפשר אפילו לנסח את העיקרון כך: צבא ממלכתי בריא הוא צבא שחזק מאוד מול האויב, אבל חלש מאוד כקבוצת לחץ פנימית. וזה אינו דורש להחליש את צה"ל; להפך, חלק ניכר מהצעדים האלה — יתירות, הרחבת מאגרי כוח אדם, מקצועיות אזרחית והליכי החלטה ברורים — גם משפרים את הביטחון עצמו.
לקריאה נוחה יותר בצ'אט עצמו:
https://chatgpt.com/share/6ac480e4-e538-83ed-b7e6-41684eb43d4c?ogimg=plain