אין לי מושג מה זאת אומרת לדרוש למישהו משפט ציבורי אבל מכיוון שהשבוע ימלאו 25 שני...
אקטואליה: במלאת עוד שנה לעוול המשפט הזדוני של מרגלית הר שפי, והציונות הדתית עדיין לא אזרה עוז לדרוש לה משפט ציבורי שיבטל את הרשעתה המופרכת.
ערכתי לאחרונה בתאריך 28.07.26 בשעה 15:21 בברכה, AVNER
המרגלית שנעזבהימים קשים היו הימים ההם.
רצח יצחק רבין זעזע את הארץ, והרוחות סערו. הכאב היה עמוק, הפחד היה גדול, והזעם ביקש לו כתובת. מדינה שלמה חיפשה הסבר, אשמים, סימן מוחשי שאפשר יהיה להצביע עליו ולומר: מכאן יצאה הרעה.
ובתוך הסערה הזאת עמדה מרגלית.
לא מנהיגה של מחתרת, לא בעלת כוח, לא מי שהכריעה את גורל המדינה — אלא אישה אחת, סטןדנטית למשפטים באוניברסטת - בר-אילן, שנקלעה אל לבה של תקופה שבה די היה ברמז, במילה שיוחסה לאדם, בעדות מפוקפקת או בזיכרון שנצבע בדיעבד, כדי להפוך אדם פרטי לסמל ציבורי.
השם שלה כמו נכתב מראש למשל: מרגלית — אבן חן קטנה ויקרה.
אבל באותם ימים איש לא טרח להרים אותה מן העפר, לנקות מעליה את האבק ולבדוק אם אכן נפגם בה דבר. היה נוח יותר להשאירה מוטלת בדרך, כדי שהציבור יראה שיש מחיר, שיש נאשם, שיש קורבן שאפשר להגיש אל מול הזעם.
ייתכן שאיש לא ישב בחדר סגור והחליט במפורש: נבחר בה.
ייתכן שלא הייתה מזימה מסודרת, אלא דבר חמור לא פחות — מערכת של פחד, לחץ ציבורי, תקשורת סוערת ורצון להראות פעולה מהירה. כל אחד עשה לכאורה רק את חלקו: אחד האשים, אחר פרסם, שלישי שתק, ורביעי אמר שאין זה הזמן לשאלות. כך נבנה גלגל שאיש לא הודה כי הוא מסובב אותו, אך הוא המשיך לדרוס.
והכאב הגדול איננו רק במה שעשו יריביה.
הכאב הוא גם בכך שהמחנה שממנו באה לא שמר עליה די הצורך. הציבור הדתי־לאומי, שהיה באותם ימים נתון כולו תחת חשד והאשמה, נבהל. רבים ביקשו להוכיח שהם מתונים, אחראים ונקיים מכל קיצוניות. ובתוך המאמץ להגן על המחנה כולו, לא נמצאו די אנשים שיעמדו בנחישות על כבודה של אישה אחת מתוכו.
הם לא בהכרח האמינו באשמתה.
אולי אף חשבו שנעשה לה עוול.
אבל הם חששו כי הגנה עליה תתפרש כהגנה על הרוח הרעה שיוחסה אז לציבור שלם. וכך, מתוך חולשה, זהירות או מבוכה, נותרה המרגלית לבדה.
וזו אולי הטרגדיה העמוקה ביותר: לא רק שמערכת גדולה וחזקה סימנה אדם קטן ממנה, אלא שגם מי שהיו אמורים להכיר בערכו לא מיהרו להתכופף ולהרימו. הם עברו על פניו, אולי מתוך תקווה שהסערה תשכך, שהזמן ירפא, שהאמת תצא מעצמה.
אבל אמת שננטשת אינה יוצאת תמיד מעצמה.
וכבוד שנרמס אינו שב מעצמו למקומו.
מרגלית נשארה אפוא לא רק שם של אישה, אלא סמל. סמל לאדם שנקלע לשעה שבה החברה זקוקה לפנים שעליהן תוכל להשליך את חרדתה; סמל למי שמשלם את מחיר הפחד הציבורי; וסמל למחנה שלם שלא ידע לשמור על אחת מבנותיו כאשר ההגנה עליה הייתה כרוכה באומץ ובמחיר.
אבן חן אינה חדלה להיות אבן חן מפני שהושלכה לעפר.
אבל חרפתם של העוברים על פניה נשארת גם לאחר שהאבק שוקע.
והמרגלית — נותרה מונחת שם, עד שמישהו יאמר בקול:
לא רק מה עשו לה צריך להיזכר, אלא גם מי לא עמד לצדה.
- אין ספק שיכלו להתחשב , להקל. בחורה צעירה, וחבר, ואוירה רעילה. והכל על כתפיה. אבל...
- התקדים הזה חשוב. כאשר חולה סופנית אמרה לפעיל מחאה שהיא רוצה להרוג את נתניהו,הוא ...