על ההתעצמות הצבאית המצרית בגבול סיני: זה התחיל כתירוץ למלחמה בטרור - והפך לאיום האסטרטגי החדש של ישראל

השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי חסר תחליף – ודווקא בשל כך עלינו לדאוג לנוכח ההפרות המצטברות של ההסכם בסיני וההתגייסות המצרית נגד ישראל בזירה הבינלאומית
(...)
פרסומים בינלאומיים מצביעים על כך שהנוכחות המצרית מתקרבת יותר ויותר לגבול עם ישראל. מדובר בתהליך שקט, כמעט בלתי מורגש, אך כזה שיש לו משמעות אסטרטגית עמוקה. כאשר כוחות גדולים ומצוידים היטב נמצאים בסמיכות לגבול, נוצר מצב שבו כל שינוי פוליטי או משבר אזורי עלולים להוביל להסלמה מהירה.

מצרים, מצידה, ממשיכה לטעון כי כל פעילותה נעשית במסגרת המאבק בטרור, וכי אין לה כוונה לפגוע בהסכם השלום. ואכן, יש להכיר בכך שהמאבק בדאע"ש בסיני היה מורכב וקשה, ובסופו של דבר הצליחה מצרים לצמצם משמעותית את פעילות הארגון באזור. אך דווקא הצלחה זו מעלה שאלה מתבקשת: אם האיום פחת, מדוע נותרת הנוכחות הצבאית המוגברת בעינה?
(...)
המציאות הנוכחית מחייבת חשיבה מחודשת. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מן השינויים בשטח, גם אם הם מתרחשים בשקט. עליה לדרוש שקיפות, לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות, ולוודא כי ההסכם נשמר לא רק ברמה הפורמלית – אלא גם ברוחו המקורית.

השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי שאין לו תחליף. אך דווקא משום כך, יש להגן עליו מפני שחיקה איטית ומסוכנת. ההיסטוריה של המזרח התיכון רצופה בדוגמאות להסכמים שנראו יציבים, עד שלא היו עוד. השאלה איננה אם מצרים מתכוונת להפר את ההסכם, אלא אם אנו ערוכים למצב שבו המציאות תשתנה מהר מכפי שאנו מצפים. בין פרוסת סלמי אחת לאחרת, עלול להיווצר מצב חדש לגמרי. והשאלה הגדולה היא אם נדע לזהות אותו בזמן.

לטור המלא של דוד בן בסט, באתר מעריב: https://www.maariv.co.il/news/opinions/article-1318736