מאוד מעניין, דעתה של יוצאת העדה החרדית. פורסם בהארץ, למי שיש לו אלרגיה לעיתון
מדובר בכתבה של איילת שני בה היא מראיינת את נעמי אברהם.
אברהם - עורכת דין, רואת חשבון חקירתית, יוצאת החברה החרדית - עושה משהו מהפכני: היא מסרבת לדבר על החברה החרדית-ליטאית במונחים תיאולוגיים, ומתעקשת לראות אותה במונחים כלכליים. הוויכוח הפוליטי בישראל ב-75 השנים האחרונות, היא טוענת, היה כל הזמן הוויכוח הלא נכון. במקום לדבר על אידיאולוגיה, צריך לקרוא מאזנים ונסחי טאבו.
"דגל התורה היא לא מפלגה. היא מדינה"
זה לב הטיעון. אברהם מדמה את דגל התורה למפלגה הקומוניסטית בברית המועצות - ארגון שאוחז בכל המוקדים: בנק משלהם, עם תיק הלוואות של כ-4 מיליארד שקל. רשת חינוך מפלגתית (החינוך העצמאי, בתקציב שנתי של כ-2.4 מיליארד שקל מכספי המדינה). עיתון - "יתד נאמן" - שמתפקד, לפי תיאורה, בדומה ל"פראבדה" הסובייטי: מקור מידע כמעט בלעדי לציבור. מערכת כשרות. ולצד כל אלה, רשת ועדות רבנים שמחליטות אם תקבלי משכנתא, איפה תגורי, ולמי מותר לך להתקשר בטלפון. כולן פועלות ללא שקיפות, ללא חובת הנמקה, ובלי שאיש ידרוש מהן דין וחשבון.
אין הפרדת רשויות
וכל המנגנון הזה של ה"מדינה" הליטאית פועל על ידי אותם אנשים. אין רגולציה. כל המושכות מוחזקות באותן ידיים.
האצולה המשפחתית
דמות שאברהם מנתחת בעומק היא מרדכי קרליץ. בנו של נסים קרליץ (מייסד בית הדין הפרטי הגדול במגזר), מורשה החתימה של החינוך העצמאי, שולט ב"יתד נאמן", כיהן כראש עיריית בני ברק, חבר בוועדת טל, ובונה כ-1,400 יחידות דיור בפוריה עילית. אדם אחד - חינוך, תקשורת, רגולציה דתית, נדל"ן.
ולמרות כל זה (או בגלל זה), מדינת ישראל מינתה אותו לוועדת החקירה של אסון מירון. אברהם מצביעה על האבסורד: האדם שמייצג את המנגנון שעוקף את המדינה - הוא זה שאמור לחקור את התוצאות הקטלניות של אותו מנגנון.
ולא רק קרליץ. ישיבת מיר, שנחשבת לסמל של עולם הישיבות, היא בפועל אימפריית נדל"ן ששווה מיליארדים, בשליטת משפחת פינקל כבר 125 שנה - כולל חלקים מרחובות שלמים בלב ירושלים. מועצת גדולי התורה? כולם קרובי משפחה. הקליקה סגורה.
הנקודה שלא נעים לחילונים לשמוע
וזו הנקודה החשובה ביותר בכתבה, ושאני מקווה שהקוראים החילוניים לא יחמיצו: אברהם לא מגישה כתב אישום נגד החרדים. היא מגישה אותו נגד מדינת ישראל הליברלית.
האוטונומיה החרדית, היא טוענת, לא צמחה בוואקום משום שהמדינה עמדה חסרת אונים. היא מתוחזקת באמצעות חקיקה, תקציבים, פטורים וחוזים שמעניקה הדמוקרטיה הישראלית עצמה. הדמוקרטיה הזאת מעדיפה לקרוא לזה "התאמה תרבותית" או "חופש דת", אבל בשורה התחתונה זו עסקה: 18 אצבעות מובטחות בכנסת תמורת מתן יד חופשית לאוליגרכיה.
ואלה - ראוי לחזור על זה - לא נציגי הציבור החרדי. הם דכאניו. אנשים שחיים בשפע, מטיילים בעולם עם תיקי לואי ויטון, וגוזרים על הציבור שלהם עוני ובורות.