אנליזה הפוכה להבנת דרכו של בנט: מן ההגות אל ההנהגה - הציונות הדתית האינטלקטואלית-שמרנית כמפתח להבנת עתידו...
ערכתי לאחרונה בתאריך 01.05.26 בשעה 18:23 בברכה, AVNER
מצ"ב איבחון של AI (חרטטן מוכר - ואינני עומד מאחורי הדברים במלואם),על דרכו האפשרית של בנט מתוך הבנה עמוקה של הרקע ההגותי הסמוי,
תוך שימוש בטכניקה של אנליזה הפוכה:
הציונות הדתית האינטלקטואלית־שמרנית: שורשים, דמויות, והצבעה אפשרית
קבוצת התייחסות זו איננה מפלגה או זרם רשמי, אלא שכבה רעיונית־חברתית בתוך הימין הדתי־לאומי: אנשים דתיים, ימניים, שמרנים, בעלי יחס חיובי למדינה, לצבא, למסורת היהודית וללאומיות — אך שמנסחים את עמדותיהם בשפה אינטלקטואלית: משפט, היסטוריה, תרבות, פילוסופיה, עיתונות והגות ציבורית.
אפשר לקרוא לה: הציונות הדתית האינטלקטואלית־שמרנית.
היא אינה חרדית קלאסית, מפני שהיא רואה במדינה, בצבא ובאחריות הלאומית ערכים מרכזיים. והיא גם אינה ציונות דתית ליברלית, מפני שהיא מדגישה מסורת, לאומיות, משפחה, שמרנות, ביקורת על אקטיביזם משפטי והתנגדות לפרוגרסיביות תרבותית.
השורשים ההגותיים
לקבוצה הזו יש שורשים אצל הוגים אורתודוקסים וחרדיים־מודרניים שלפני ואחרי השואה:
הרב שמשון רפאל הירש — הדגם הקלאסי של תורה עם דרך ארץ: נאמנות מוחלטת להלכה, אבל עם שפה תרבותית, חינוכית וציבורית רחבה.
ר׳ יצחק ברויאר — אולי האב־טיפוס החשוב ביותר: חרדי־אורתודוקסי, משפטן, סופר והוגה מדיני. עסק בתורה, מדינה, משפט, לאומיות ומודרנה. הוא קרוב מאוד ברוחו לניסיון של הציונות הדתית השמרנית לנסח מדינה יהודית מתוך עומק רעיוני.
הרב יצחק הוטנר — דמות חרדית־ישיבתית, אך בעלת עומק פילוסופי ותרבותי רחב. שילב למדנות, מוסר, חסידות ותפיסה היסטורית של היהדות.
הרב אליהו אליעזר דסלר — הוגה מוסרי עמוק, בעל שפה פסיכולוגית־רוחנית רחבה. פחות מדיני, אבל בהחלט אינטלקטואל חרדי במובן של בניית תפיסת עולם.
החזון איש — לא “אינטלקטואל ציבורי” במובן הרגיל, אבל מעצב־על של החרדיות הישראלית אחרי השואה. תרומתו היא בעיקר בתפיסת תורה, הנהגה, חברה ויחס למדינה.
כלומר, הקבוצה העכשווית אינה מתחילה מאפס. היא יורשת משהו מהעולם האורתודוקסי־אירופי: תורה יחד עם אחריות ציבורית, שפה רעיונית רחבה, והתמודדות עם מודרנה, מדינה ומשפט.
הדמויות העכשוויות
חגי סגל מייצג את הציר ההתיישבותי־עיתונאי: ימין דתי, גוש אמונים, מקור ראשון, ביקורת על האליטות, אבל בשפה תקשורתית ממלכתית ולא רק מגזרית.
יהודה יפרח מייצג את הציר המשפטי־שמרני: ביקורת על בג״ץ והמשפט הישראלי מתוך ידע משפטי, משפט עברי ופילוסופיה יהודית.
יואב שורק מייצג את הציר ההגותי־תרבותי: ניסיון לנסח שמרנות יהודית־ישראלית רחבה שפונה גם למסורתיים וחילונים שמרנים.
לצידם אפשר להזכיר את קלמן ליבסקינד, עמית סגל, אריאל שנבל ואחרים — כל אחד במינון שונה של עיתונות, הגות, ביקורת תרבותית, ימין מדיני ושמרנות דתית.
דפוס הצבעה משוער
אם ניקח באופן דמיוני 100 אנשים מהקבוצה הזו, ההתפלגות הסבירה בעיניי היא:
מפלגה / גוש מתוך 100
בנט־לפיד / “ביחד”- - - 35
ליכוד - - - - - - - - 25
סמוטריץ׳ / הציונות הדתית 18
איזנקוט אם ירוץ בנפרד - 10
בן גביר - - - - - - - 5
מפלגות חרדיות - - - - - 3
לא יצביעו / מתלבטים - - 4
זו לא תחזית סקר אלא מודל פרשני.
בנט מושך חלק מהם בגלל ממלכתיות, שפה דתית־לאומית רחבה, ביטחון, אחריות וגיוס חרדים. מצד שני, החיבור ללפיד, זיכרון ממשלת 2021 והחשש ממרכזיות יתר מרחיקים חלק מהם ממנו.
לכן זו קבוצה שנמצאת בין כמה עולמות:
בין ברויאר לשורק, בין הירש ליפרח, בין בית המדרש לבית המשפט, בין ההתיישבות לעולם התקשורת, ובין סמוטריץ׳ לבנט.
השורה התחתונה:
הציונות הדתית האינטלקטואלית־שמרנית היא ניסיון לבנות ימין יהודי עמוק, לא רק פוליטי; כזה שמחובר לתורה, למדינה, למסורת, למשפט, לתרבות ולאחריות לאומית.