עמית סגל קמה אתמול סערה קטנה סביב ההגדרה שלי את עמרי רונן, שהצטרף לפריימריז של הדמוקרטים, כאחד ממובילי הסרבנים. איך אתה מעיז להגדיר
איך אתה מעיז להגדיר אותו ככה, התפחמו כמה מראשי המחאה.
והתשובה היא, שהמציאות לא מתיישרת עם משרדי היחצ של אחים לנשק. עד שבעה באוקטובר הם היו עסוקים בלהסביר כמה הם רציניים בסרבנותם, ומשמונה באוקטובר - כמה הכל היה היפותטי ותיאורטי.
עד שבעה באוקטובר נזפו בנתניהו ובכלי התקשורת שהם מסתירים את היקף הפגיעה במערך המילואים ומשמונה באוקטובר גלגלו עיניים בטענה שלא היה שום נזק.
עד שבעה באוקטובר קראו בפאתוס צווחני שמות של יחידות סרבנים והשמיצו את ישראל בעולם ומשמונה באוקטובר מסתתרים מאחורי ימי המילואים שחלקם עשו, כאילו רק אחים לנשק קפצו פה לקרב.
יש דרך אחת להניח את האירוע הנורא הזו מאחורינו, והיא להודיע כמו שכבר עשו כמה צדיקים בסדום: שסרבנות (או ״הפסקת התנדבות״ או ״קוטג׳ תשעה אחוז״, המיתוג לא משנה) לא תשמש עוד לעולם נשק לגיטימי להכריע מאבק פוליטי.
בתמונה: ארכיון מעצבן, נא לקרוא גם את טורי הפרשנות בצד שמאל של הדף
https://t.me/amitsegal/56854
הגענו לארץ מה חסר לנו