המלחמה שלנו על התודעה או הסברה או בניית נרטיב צריכה להביא בחשבון שלעולם אכפת רק ...
הטור השבור: למה הוויתור של יוטיובר אחד מסמל את ההפסד שלנו במלחמת ההסברה?
החלטתו של סטיוארט לא הייתה רק סיפור אישי של תשישות, אלא מראה שבורה שדרכה אנו יכולים לראות בבהירות מדוע אנחנו, כישראלים, מפסידים בקרב ההסברה העולמי. הסיבות לפרישתו, כפי שהוא מפרט בסרטון שלו, אינן רק על מה שקורה בעזה, אלא על איך המידע מגיע לעולם – ולמה העולם כבר לא מסוגל להקשיב.
המעבר מ"מלחמה" ל"מבצע הומניטרי": כשקשב נשחק
סטיוארט מסביר כי בתחילת הסכסוך, המציאות הייתה פשוטה יחסית: זו הייתה מלחמה קלאסית של ישראל נגד חמאס. אפשר היה לא לאהוב את המלחמה, אבל המונח היה ברור והמציאות הייתה קוהרנטית יחסית. אבל ככל שהזמן עבר, קו העלילה התפוגג. המלחמה הפכה ל"מבצע הומניטרי" מתמשך, שבו הדיון התקשורתי מתמקד אך ורק בפרטים טכניים. "כמה משאיות נכנסו?", "כמה ילדים רעבים יש לעומת כמה ילדים ניזונים?" הוא שואל. התמקדות בפרטים הקטנים והמתישים הללו, לטענתו, מסיטה את הפוקוס מהתמונה הגדולה, והופכת את הדיון כולו לבלתי נסבל.
במציאות כזו, שבה אין קו עלילה ברור, המידע הופך להיות חסר משמעות. סטיוארט מתאר זאת כ"חוסר יציבות קיצוני" במידע. הוא מביא דוגמאות מובהקות לכך: עיתונאי אל-ג'זירה שנהרג על ידי צה"ל, הוצג תחילה כקורבן תמים, אך כעבור שעות התברר שהיה פעיל חמאס. קצין אמריקאי לשעבר האשים את צה"ל בפשעי מלחמה, ורק לאחר מכן התגלה שפוטר מארגונו ההומניטרי ואף איים על מנהליו. כל סיפור כזה, הוא אומר, מתהפך כמה פעמים בתוך ימים. האמת המאוחרת, גם אם היא נכונה, כבר לא מגיעה לקו ההתחלה של השקר. עד שהיא מופיעה, הציבור כבר איבד עניין ופנה לנושא הבא.
הקשב הקצר: הדלק של מלחמת הנרטיבים
הנקודה המדאיגה ביותר בניתוח של סטיוארט היא ההכרה שרוב הציבור בעולם פשוט עייף. המאמץ הנדרש כדי לעקוב אחר סיפורים שמתהפכים שוב ושוב הוא מתיש מדי. הקיטוב הופך כל ניסיון לדיון מאוזן לבלתי אפשרי.
לדבריו, מי שרוצה להציג את ישראל כמדינה נוראית, יכול למצוא בקלות חמישה סרטונים ביום שתומכים בטענה זו בערוצי טלגרם, טוויטר או ארגוני חדשות מסוימים, כי יש קהל שצמא לתוכן כזה. מצד שני, מי שמאמין שכל דבר רע שקורה בעזה הוא באשמת חמאס, ימצא שפע של מקורות שיחזקו גם את הטענה הזו. הוא מודה שלמרות שהוא באופן אישי נוטה להאמין לישראל יותר מאשר לחמאס, הוא מסרב לתת אמון עיוור למידע כלשהו, מתוך הבנה שגם בעלות ברית יכולות לטעות. הוא מביע תסכול מכך שכל ניסיון להעלות ביקורת על ישראל, כמו למשל בנוגע לחוסר תוכנית ל"יום שאחרי", נתפס מיד כעמדה אנטישמית, ומונע דיון בוגר וענייני.
התופעה הזו, של עייפות ופחד, יוצרת מרחב ציבורי שבו הדיון נשלט על ידי העמדות הקיצוניות ביותר. הציבור, כשהוא מגיע לנקודת השבירה, בוחר פשוט לצדד בנרטיב שנוח לו, ללא סבלנות לחכות לעובדות או לתיקונים. הוא מודה בכנות שהוא עצמו מאבד עניין ומרגיש שהוא כבר לא יודע מה באמת קורה.
הכניעה של המתווכים: המסר האמיתי לישראל
החלטתו של סטיוארט להפסיק את הסיקור הצמוד אינה סיפור אישי גרידא, אלא סימן דרך אדום בוהק. זהו רגע של הכנעה במלחמת המידע. הוא לא פרש מחוסר עניין, אלא כי הוא הגיע למסקנה שזהו קרב שאף אחד לא יכול לנצח. הוא הרים ידיים מול מציאות שבה המידע הוא כאוטי, וכל ניסיון להציג תמונה מאוזנת הוא מתיש ולא יעיל.
ההפסד שלנו במלחמת ההסברה אינו נובע רק מחוסר יעילות מצדנו, אלא מהמבנה הבעייתי של זירת המידע המודרנית. גם כשיש לנו עובדות, וגם כשיש לנו ראיות מוצקות – הציבור כבר עייף מכדי להקשיב. הוא איבד את הסבלנות להמתין לאמת, כשהיא תמיד מגיעה באיחור, אחרי שהשקר כבר הדהד ברחבי העולם.
ההתפכחות של פרסטון סטיוארט היא קריאת השכמה. הטור שלו הוא לא רק הספד על עיתונאות הגונה, אלא גם נבואת זעם על עתיד שבו הדיון הציבורי מקוטב יותר, מוטה יותר, וחסר כל בסיס של עובדות. קרב שבו לא ננצח כל עוד העולם עייף, והאמת הופכת להיות שולית מול נרטיבים מתחלפים.
https://youtu.be/AaOOi-d-bOU?si=ZP3Pcc0m7pWrBYrQ.youtube