קרוב ל-60 ארגוני עיתונאים אירופיים וארגוני זכויות אדם פנו לאיחוד האירופי בקריאה ...
מגמת הזרמים ''האליטיסטים'' המובילים נגדנו - ללא הסבר ללא נימוק ללא דיון
המחלקה לתיקון ההיסטוריה
> מאיה גייר
תאריך פרסום: 6 ביולי, 2024
7 באוקטובר תפס את מאיה גייר בלימודים באוניברסיטת קולומביה. היא חוותה על בשרה את התהליך העגום שעוברת האקדמיה האמריקאית במלואו: שכתוב בוטה של ההיסטוריה; השתקה וגזלייטינג בשם חופש הביטוי; וביטול כל מה שמריח ממורכבות. הנחמה הגיעה ממקור לא צפוי
המחלקה לתיקון ההיסטוריה - תלם
ב־24 באפריל, היום האחרון ללימודים, החלטתי להגיע לקמפוס. היה זה בשיאה של המחאה באוניברסיטת קולומביה, כשעל המדשאה הגדולה ניצב המאהל הפרו־פלסטיני, שכּונה "Liberated Zone" (אזור משוחרר). ההנהלה, בניסיון להשתלט על הסיטואציה, למנוע עימותים וגם להתחשב במי שחש איום או חוסר נוחות מהגעה למקום – במילים אחרות, יהודים – החליטה להעביר את השיעורים למתכונת וירטואלית או היברידית. בכל זאת, בחרתי לבוא. רציתי להבהיר שאני – בלשון התקופה – לא מורתעת.
המרצָה, מנהלת התוכנית הקטנה והיוקרתית שלמדתי בה, פתחה את השיעור באמירה שהימים האחרונים היו אינטנסיביים ביותר ושאפילו לה עצמה היה קשה להגיע היום לקמפוס. בהשראת פגישת סגל שבה נכחה זמן קצר לפני כן, היא ביקשה לפתוח את השיעור בדקת דומייה. היא ביקשה מאיתנו להרהר במהלכה ב"אנשים שנהרגו, נפצעו ונעקרו במהלך הסכסוך הזה, ולהכיר בהם, כמו גם במצוקה שחשים אנשים בתוך הקמפוס שלנו".
אני הרהרתי במשך אותה דקה באירוניה הטמונה בכך שעד שמנהלת התוכנית סוף־סוף "מכירה" במלחמה, כמעט שבעה חודשים אחרי פריצתה, היא עושה זאת אך ורק בגלל הרתיחה באוניברסיטה עצמה, תוך שהיא מתיכה בין המלחמה האמיתית ובין "המלחמה על הקמפוס" ומציגה זאת כסיפור משותף שכל יושבי הקמפוס חווים בעוצמה דומה. ההחלטה להמיר דיון פוטנציאלי בנושא – בתוכנית שמקדשת את הדיאלוג – בדקת דומייה, כך שהדיון ייגדע עוד בטרם יתחיל, היתה סימבולית להפליא לכישלון המתמשך להתמודד עם הנושא הנפיץ. והנה, בתום השתיקה הקצרה, השיעור התחיל בלי להידרש כלל לשאלה איך הסטודנטים עצמם מרגישים. קל וחומר הסטודנטית האחת בכיתה שבאמת מכירה אנשים ש"נהרגו, נפצעו ונעקרו".
לכתוב את ההיסטוריה "מלמטה"
הגעתי לקולומביה בספטמבר 2023, ללימודים במסגרת התוכנית לתואר שני ב־Oral History, תיעוד שבעל פה. זו תוכנית קטנה ונישתית במקצת, כמו התחום כולו. בתמצית, הוא שׂם לו למטרה לאסוף, לשמר ולנתח עדויות של אנשים ושל קהילות על אודות אירועי עבר. בספר Doing Oral History, מעין מדריך אולטימטיבי לתחום, מבהיר ההיסטוריון דונלד ריצ'י כי "תיעוד שבעל פה אוסף זיכרונות ופרשנויות אישיות בעלי משמעות היסטורית באמצעות ראיונות מתועדים".
בשנים האחרונות הפך התחום, לפחות בארצות הברית, לטרנדי למדי: הוא קונה אחיזה בתוכניות אקדמיות מוכּרות ללימודי היסטוריה; משמש כחומר גלם ליותר ויותר תערוכות, סרטי דוקו והצגות; ונעשה כלי שימושי בעבודה אקטיביסטית וקהילתית. ספריה של זוכת פרס הנובל לשנת 2015, סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, הם למעשה עיבוד של ראיונות מן הסוג הזה. אפילו מוזיאון העיר החדש בתל אביב שואב במוצהר השראה מהתחום. ויש עוד דוגמאות רבות.
באי כוחה של הדיסציפלינה רואים בה מהלך חתרני של כתיבת ההיסטוריה "מלמטה", כלומר פחות באמצעות מחקר המתבסס על האליטות ויותר על "האדם הפשוט", ומכאן, שהיא חלק ממגמה הולכת וגוברת של מתן במה לקולות שהוזנחו ולקהילות שנותרו בשוליים. עוד נחזור לכך בהמשך.
רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?
שם מלא
אימייל
v
אני מאשר/ת קבלת עידכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי
שליחה
להיסטוריה של ההיסטוריה שבעל פה יש שורשים עמוקים באוניברסיטת קולומביה. המכון הראשון בתחום הוקם במוסד הניו יורקי ב־1948 על ידי ההיסטוריון והעיתונאי זוכה פרס פוליצר אלן נבינס (Nevins). תוכנית הלימודים לתואר שני, שנפתחה ב־2008, מתהדרת בהיותה "התוכנית הראשונה והיחידה מסוגה בארצות הברית" לחקר התחום.
שם נחתתי. אחרי 20 שנות עבודה בעולם העיתונות, יצאתי למעין "שבתון אקדמי" לאחר שזכיתי במלגת פולברייט היוקרתית והתקבלתי לתוכנית בת 17 הסטודנטים (כשליש מהם בינלאומיים), המגיעים כולם מרקע אישי ומקצועי שונה. היסודות של עבודת התיעוד שבעל פה, לימדו אותנו בכיתה למן הרגע הראשון, נשענים על פיתוח סקרנות ויכולות הקשבה, למידה באמצעות חשיפה בלתי אמצעית לפרספקטיבות ולסיפורי חיים של בני אדם וטיפוח אמפתיה לנוכח המפגשים הללו. מושג המפתח הוא Embodied Experience או Lived Experience, המגלם את התפיסה שחוויות החיים של אנשים מפתחות אצלם הבנה ייחודית שאינה פחותה מזו של מומחים בתחומם.
מנקודת המבט הזאת, נדמה היה לי, בבוא הרגע, שתוכנית הלימודים שלי היא המקום האידיאלי לייצר בו מרחב לדיון פתוח, מעמיק, מורכב וביקורתי בנושא טבח 7 באוקטובר בישראל, והמלחמה שפרצה בעקבותיו בעזה. יתרה מכך, בתוך דיון שכזה, ציפיתי שאתבקש, בתור הסטודנטית היחידה שמגיעה מהאזור (והישראלית הראשונה בהיסטוריה של התוכנית), לשתף את הכיתה בידע, בניסיון ובפרספקטיבה שלי – פחות בנוגע לאירועים עצמם, אלא יותר, ברוח התחום, בשאלות כמו איך היה לגדול בישראל, כיצד החיים בצל הקונפליקט המתמשך עיצבו את חיי ואת השקפת עולמי, ועוד.
לאור הנחות היסוד של התחום, ולאור ההתייחסות לסטודנטים בתוכנית – לפחות במוצהר – כאל מעין שגרירים של תרבותם, זו לא היתה ציפייה מופרכת. יש אף שיגידו שהיא מתבקשת. העובדה שמייד אחרי 7 באוקטובר נולדו בישראל בן־לילה שורת פרויקטים של תיעוד בעל פה, כמו הארכיון האזרחי ועוד רבים אחרים, רק הפכה את העניין לרלוונטי יותר.
אבל הרגע הזה, שבו אתבקש לשתף ולספר על המקום שממנו אני באה, תרתי משמע – המקום שהקמפוס והעולם כולו עוסקים בו השכם והערב – מעולם לא הגיע.
"רק אל תזכירו את המלחמה!"
ביום שישי 6 באוקטובר הלכתי לישון רגע אחרי שהתקבלו כמה פושים מאתרי חדשות ישראליים על אזעקות ויירוטים בדרום. החלטתי שהחדשות יחכו למחר. כשהתעוררתי למחרת, בארץ היתה שעת צהריים מאוחרת, העולם כבר התהפך והקרקע נשמטה. רק אחרי כמה ימים של הסתגרות וצריכת חדשות נטולת מעצורים בניסיון לייצר, ללא הצלחה, תחושה מחודשת של שליטה והבנה של החיים ושל העולם, נדרשתי ללכת לראשונה לאוניברסיטה.
לאורך השבועות הבאים הלכה והתחזקה התחושה שמרצות התוכנית מבקשות להימנע בחירוף נפש משיחה על 7 באוקטובר והמלחמה. ההתנהלות הזכירה לי את הפרק המכונן בקומדיה הבריטית "המלון של פולטי" שבו מנהל המלון בזיל פולטי שוב ושוב מפציר בצרחות בעובדיו המבוהלים "!Don't mention the war". וככל שהוא מנסה למנוע אי־נעימות מאורחי המלון הגרמנים, כך התנהגותו נעשית דווקא משונה ופוגענית יותר. מעבר להודעה לקונית של מנהלת התוכנית בפתח השיעור הראשון שאחרי 7 באוקטובר בנוסח "אני מבקשת להכיר בחדשות המצערות של מה שהתחולל במזרח התיכון, אשר משפיע על חלק מהסטודנטים שלנו", העניין לא זכה כמעט לשום התייחסות, למעט כאשר אני עצמי העליתי אותו בחטף פעם־פעמיים, כדי לגלות איך העניין נגדע במהירות. רק אל תזכירו את המלחמה.
הימים היו עצובים ומבלבלים, במקרה הטוב, ומתוקף כך, כמו מתוקף ערב־רב של תחושות אחרות וסותרות, מצאתי את עצמי נענית לרוח המפקד ומעמידה פנים שהכל "נורמלי". התמדתי בכך גם כשפתחנו שיעורים עם משחקים שנועדו, למרבה האירוניה, לכך ש"נכיר זה את זה" ו"נבנה את הקהילה שלנו". כמעט בכל שבוע נדרשנו לקרוא מאמר שעסק באופן כזה או אחר באתגרים האתיים הכרוכים במפגש עם פרספקטיבות חיים שונות ובצורך להעמיק קשב, אבל המעבר הכה מתבקש בין תיאוריה לפרקטיקה לא התרחש.
כשההפגנות נגד ישראל הפכו אינטנסיביות ותכופות יותר, רובן ממש מחוץ לחלון הכיתה, הדיסוננס בין נושאי הלימוד לבין השתיקה הכפויה כבר הפך עמוק. לבסוף, הפער כבר קיבל גוון קומי. כך היה למשל כשהתבשרנו באי־מייל לקראת תום הסמסטר הראשון על השקתה של יוזמה חדשה של התוכנית – "מעבדת הקשבה" (Listening Lab), שבמסגרתה קבוצת מומחים מהאוניברסיטה אמורה היתה ללמוד "איך ליצור סביבת למידה מכילה, מעורבת ואפקטיבית יותר באמצעות כוחה של הקשבה", כאילו היתה זו טכנולוגיה חדישה.
כל אותה העת הוספתי לתהות: מדוע ההזדמנות לדון ולהקשיב נדחתה בצורה כה בוטה? בהתחלה האמנתי שמדובר בחשש סביר של המרצים מפני התלקחות יצרים בין הסטודנטים, לצד חרדתם לפרנסתם־שלהם, שהרי סכנת הביטול מרחפת תמיד מעל מרצים ללא קביעות. בחלוף הזמן החל לנקר החשד שהסיבה היא אחרת.
השואה נשארה בחוץ
אם לשפוט על פי העמדה הפרוגרסיבית הרווחת, הנשענת על תיאוריות דה־קולוניאליות המחלקות את העולם באופן דיכוטומי לטובים ולרעים, ישראלים כמוני, הנתפסים ללא סייג בתור החזק והמדכא, אינם ראויים לקבל במה להצגת הנראטיב שלהם. הדבר נכון שבעתיים לתחום מחקר ששקוע עד צוואר בפוליטיקת זהויות ומתמקד בכפרת עוונות של ההגמוניה הלבנה ובהשמעת קולות מוחלשים – שהם כידוע קולות העומדים בתקן הפוליטי הרצוי כיום. קשה להאמין שפרויקט כמו תיעוד קהילת כורי הפחם הלבנים והעניים בהרלן שבקנטאקי, מהחשובים בתולדות התחום, שעשה אלסנדרו פורטלי (Portelli) החל מראשית שנות ה־70, היה נערך בתקופתנו.
אופן ההתבוננות הפשטני הזה על ההיסטוריה ניכר היטב בסילבוס התוכנית. ליום ההיכרות נדרשנו לקרוא מאמר שהפך בשנים האחרונות לאיקוני בחוגי השמאל הפרוגרסיבי, על "תרבות העליונות הלבנה". המאמר מאת תמה אוקון (Okun) מבקש לנתח התנהלות האופיינית לארגונים ולהצביע על האופנים שבהם היא מייצגת את אותה תרבות פסולה. לתפיסת אוקון, ערכים כמו אינדיבידואליזם, פרפקציוניזם ואובייקטיביוּת מאפיינים את תרבות העליונות הלבנה. עם זאת, אוקון איננה מספקת שום הסבר לקשר של כל אלו ללבנוּת, או לגזע בכלל.
כותרתו של מאמר נוסף שהתבקשנו לקרוא בתחילת השנה היה "אלן נבינס הוא לא סבא שלי", הקורא תיגר על אבי תחום התיעוד שבעל פה באוניברסיטת קולומביה, ומבקש לשפוך אור על המייסדים ה"אמיתיים" של התחום, בשנים שקדמו לנבינס. באופן משונה למדי, לא ניתן לנו, הסטודנטים, הסבר על עבודתו של נבינס בשום שלב, לפני או אחרי הקריאה. תמהתי אז מדוע קולומביה לא מעוניינת להתהדר, או לפחות לדון, במורשתה־שלה. ובכן, כעבור זמן התברר שזו לא טעות אלא מדיניות.
ככלל, בתוכנית לא מלמדים את ההיסטוריה של התחום באופן מסודר ושום קורס לא מוקדש לנושא. כששאלתי את מנהלת התוכנית על כך, היא השיבה שבשנים האחרונות נעשה מאמץ מודע "לרענן את הסילבוס" ולהכניס יותר תכנים העוסקים בתרבויות ילידיות, הכרוכות בהיסטוריה של התחום. את הצורך ללמד על נבינס היא פטרה בהינף יד. בין השורות התבהרה התמונה: נבינס, גבר לבן שזכה לתהילה בזכות כתיבה עיתונאית ומחקרית על גברים לבנים מן האליטות של הממשל ושל הכלכלה, בין היתר ביוגרפיות של הנשיא גרובר קליבלנד, הנרי פורד וג'ון ד' רוקפלר, הוא לא מי שצריך ללמד עליו כרגע. קשה להתווכח עם המהלך להרחבת הקאנון – הוא ראוי וחיובי כשלעצמו, אבל מחיקה היסטורית איננה תיקון. כדי לבצע ולהעריך את האומץ הכרוך ברצח אב (או סב) צריך לפחות לדעת מיהו.
במהלך הסמסטר הראשון זכינו גם ללימוד שטחי של התיאוריה הדה־קולוניאלית, שבמסגרתו הדגישה המרצה שהקולוניאליזם הוא שורש כל הרוע, ושהוא כרוך לבלי התר בלידת המערב. טיעונים כבדי משקל אלה לא זכו לדיון מעמיק ונראַה שיותר מאשר לימוד חשיבה ביקורתית ויצירת שיח ביקורתי, אנחנו מתבקשים להפנים את התפיסה הביקורתית השלטת ותו לא. מהן השלכות תפיסה זו על המערב כיום? איך לנהוג במקרה שהיא מתנגשת עם ערכים ליברליים אחרים? ומה זה אומר בעצם על עבודת התיעוד שבעל פה, כלומר למה אנחנו בכלל לומדים את זה? השאלות הללו נשארו ללא מענה.
נקודה מעניינת אחרונה בנוגע לסילבוס היא שעל רקע עיסוק ניכר בסוגיות של טראומה ושל זיכרון, בין היתר בהקשר של מלחמות ורצח עם – עניין שנמצא בלב תחום העדות שבעל פה – בלט ההיעדר המוחלט של עיסוק בשואה. ולא משום שחסר מחקר על שואה בתחום; נהפוך הוא, פרויקט מאגר עדויות השואה של קרן ספילברג, למשל, הוא פרויקט התיעוד שבעל פה מהגדולים ומהחשובים בעולם. בסילבוס גם הוקדשו כמה מאמרים לרצח העם ברואנדה ולרצח העם בבוסניה, וישנה כמובן התייחסות לעבדות, לרצח עם ולנישול של החברות הילידיות בצפון אמריקה ובאוסטרליה. מדוע כל אלה כן והשואה לא? גם השאלה הזאת נותרה בלא מענה.
"רק" דיון על זכות הקיום
במסגרת ניסיונותיי ליזום שיח קונסטרוקטיבי על הקונפליקט, נפגשתי בשלב כלשהו עם מנהלת התוכנית, שביקשה שאסביר לה מעט על ציונות מפרספקטיבה ישראלית – משימה שהייתי נכונה לה, רק לא הבנתי מדוע היא מתקיימת באופן פרסונלי ולא במסגרת כיתתית. במהלך השיחה הופתעתי מהידע המועט שלה בנושא. כבר נוכחתי בכך זמן קצר לפני כן, כאשר גיליתי לה, לתדהמתה, את מספרם הקטן של היהודים בעולם, לצד העובדה שמחציתם חיים בישראל (ידע שהיעדרו מקשה על הבנת היחסים בין היהדות והציונות, וכפועל יוצא בין אנטי־ציונות ואנטישמיות). ואילו הפעם ציינה שלקראת הפגישה קראה על הציונות בוויקיפדיה(!) ומהשיחה עצמה עלה שהיא לא מכירה כלל את הבדלי התפיסות הפוליטיות בחברה הישראלית – ביחס לשטחים, ובכלל.
כתום הסקירה הקצרה שנתתי לה, ביקשתי לציין שאני מרגישה אי־נוחות לנוכח עצומות נגד ישראל המבקשות להכשיר ביטויים אנטי־ציוניים – שרבים בקהילה היהודית תפסו גם כאנטישמיים – הקוראים להחרמתה/פירוקה/השמדתה של מדינת ישראל, אשר נשלחו בידי בוגרים באי־מייל שהופץ בקרב כל קהילת התוכנית (הכוללת גם את סגל המרצים והסטודנטים הנוכחיים).
כשאמרתי שאני מתקשה להבין את הלגיטימציה לדיון השולל בפניי, ובגיבוי התוכנית, את זכות הקיום שלי ושל בני ארצי, ענתה מנהלת התוכנית: "לא מדובר בדיון על זכות הקיום שלך, אלא רק על זכות הקיום של המדינה שלך". שאלתי בתגובה, די בתדהמה, אם יש עוד מדינה בעולם שזכות הקיום שלה עומדת בסימן שאלה, מה גם שיש מדינות נוספות שמואשמות בכך ש"נולדו בחטא" – בראשן כמובן ארצות הברית. היא טענה בתגובה שמדובר בחופש הביטוי. עניתי שאילו הייתי משמיעה בכיתה אמירה שמשתמע ממנה פקפוק בזכויותיהם של להט"בים או מיעוטים אחרים – נושאים שללא ספק נידונים בשיח הציבורי והפוליטי הרחב – היא היתה נוזפת בי, ובצדק, שדעות כאלה אינן ראויות בקהילה שלנו. לכן אני סבורה, אמרתי, שזה לא מאבק עקרוני על חופש הביטוי (עניין שעוד אידרש אליו בהמשך), וגם מסיקה שמדובר בדעה לגיטימית ואף מקובלת מבחינתה ומבחינת קהילת התוכנית. היא לא הכחישה.
כעבור זמן קצר, כשאי־מיילים עם עצומות המשיכו להישלח, והפעם זכו גם להצהרות תמיכה נלהבות מצד חברוֹת בוועד המנהל של התוכנית, נפגשתי איתה שוב והבהרתי שאני חשה מנודה ונטולת גיבוי, ושאני מתקשה לתפקד באווירה שנוצרה. ביקשתי שלכל הפחות תבהיר שמדובר בנושא רגיש ושנוי במחלוקת, ושבקבוצה יש גם אנשים שמחזיקים בדעות אחרות ולפיכך יש לשמור על שיח מכבד. היא סירבה, שוב, בטענה שמדובר בחופש הביטוי ושאין בכוונתה להתערב בו. לבסוף שאלתי, "אם אבקש לקחת חלק בשיחה ואגיב לתכתובות הפומביות הללו, שמנהלים בוגרי התוכנית שהם קולגות וחברים שלך – האם אוכל לדעת בביטחון שהדבר לא ישפיע על היחסים בינינו ועל מעמדי בתוכנית?". הפעם היא פשוט לא ענתה.
הסכסוך הפשוט ביותר בעולם
בשיעור האחרון של הסמסטר הראשון, באמצע דצמבר, נרשמה באופן חריג התייחסות בכיתה לאירועי השעה. זה קרה לאחר שהערתי לסטודנטית שניסתה למסגר את הסכסוך במזרח התיכון כעניין גזעי (וליתר דיוק, כמאבק של לבנים מול חומים); אמרתי שמדובר בתפיסה שגויה שמעוותת את הבנת המציאות. כשביקשתי להבהיר ש"הסיפור והמצב הנוכחי מורכבים" ענתה לי בזעם הסטודנטית ש"דווקא מדובר במצב הכי פשוט בעולם". המרצה לא הגיבה.
מעבר לרדידות הטמונה בהכתרת אחד הקונפליקטים הסבוכים בהיסטוריה של העת המודרנית כ"הכי פשוט בעולם", ניתן רק לשער מה היתה התגובה בכיתה אילו נאמר לסטודנט מכל מוצא וקבוצה אחרים שההיסטוריה שלו "אינה מורכבת".
גם ישראלים ממחלקות אחרות שאיתם שוחחתי, ושניסו לפתח דיאלוג עם סטודנטים שהשתתפו במחאה הפרו־פלסטינית, נתקלו לרוב בחומה בצורה. סטודנטית ישראלית לתואר ראשון סיפרה לי: "בהתחלה עוד איכשהו אפשר היה לדבר, אבל אחרי זה הם כבר לא רצו – אמרו שזה 'מנרמל אותנו' ושאסור לדבר איתנו".
בהמשך התברר שהיתה זו למעשה עמדתם הרשמית של ארגוני המחאה – אסור לנהל דיאלוג "מנרמל" עם "ציונים", וקצרה היריעה בהקשר הזה מלדון בהחלפה השיטתית בין "יהודים" ל"ציונים" (אבל רק כדי לסבר את האוזן, אומַר שהרוב המוצק של הסטודנטים היהודים בקמפוס ובכללם כל הישראלים הם "ציונים", לעומת מיעוט יהודי אנטי־ציוני שלקח חלק פעיל בהפגנות). ככל שחלף הזמן והתבהרה התמונה שההפגנות שוללות את עצם זכותה של ישראל להתקיים, ההבנה שקעה: כל ניסיון לייצר שיח מורכב, הבנה והסכמות נידון לכישלון.
תירוץ חופש הביטוי
האווירה הרעילה ששררה באוניברסיטה לאורך השנה היתה כאין וכאפס לעומת ההסלמה שהגיעה בסוף השנה האקדמית, לאחר הקמת המאהל הפרו־פלסטיני ברחבת הדשא הראשית של הקמפוס.
הוא הוקם ב־17 באפריל, "לכבוד" השימוע של נשיאת האוניברסיטה, מינוש שפיק, בקונגרס, בנושא האנטישמיות בקמפוס. החלטתה של שפיק להזמין את משטרת ניו יורק לפנות את המפגינים מייד למחרת התבררה כטעות טקטית, שהובילה להגברת הלהבות. מעצרי המפגינים הביאו להשקת מאהל חדש במדשאה המקבילה, ותנועת המחאה צברה תאוצה ואהדה. אולם מטרידה בהרבה מהמאהל ומההפגנות היתה תגובת הנגד של סגל המרצים להחלטה של הנהלת המוסד על הפינוי.
בעוד שבקרב סגל המרצים יש מי שעוסקים באופן פעיל וארוך־שנים בקידום האג'נדה הפרו־פלסטינית ובמחאה נגד ישראל, הרוב נעים בין תמיכה מינורית במאבק הפלסטיני לבין היעדר דעה מגובשת בנושא, אם לא חוסר עניין ממש. הכנסת המשטרה לקמפוס, מהלך שלא נעשה עשרות שנים ושנתפס כחריג ואגרסיבי, לא זו בלבד שהובילה את מרבית סגל המרצים למחות נגד הצעד עצמו, אלא שאבה אותם לצדד לחלוטין במפגינים ובתנועת המחאה.
וכך, בשעה שהמאהל וההפגנות הפרו אינספור כללים בתקנון האוניברסיטאי והשתמשו ברטוריקה אלימה כלפי "ציונים", המרצים טענו כי המחאה ראויה ושלווה (peaceful) וכי יש להגן עליה בשם חופש הביטוי. מרצים רבים הפגינו בעצמם ופרסמו גילויי דעת בעד המחאה. חלק לא מבוטל מהם אף התגייסו לעמוד כחוצץ סביב המאהל כאשר הנהלת האוניברסיטה ביקשה לפרק אותו.
חשוב לומר – הגם שההפגנות הפרו אי אלו כללי סדר שבהם מחויבות אוניברסיטאות פרטיות, אכן ניתן להגן על ההפגנות בשם התיקון הראשון לחוקה. אבל קשה להאמין שמרצים היו משלבים ידיים בהגנה על סטודנטים שמוחים על דברים שאינם עולים בקנה אחד עם האג'נדה שלהם, ומאתגרים את הקונצנזוס הפוליטי השמאלי, לא כל שכן אילו היה מדובר בקריאות לאלימות כלפי קבוצות אחרות. שערו בנפשכם חבורת סטודנטים המבקשת להקים מאהל בעד מדיניות הגירה נוקשה יותר או נגד מנגנוני העדפה מתקנת במוסדות ההשכלה הגבוהה, שלא לדבר על הפגנה נגד הפלות; או להבדיל, מפגין שהיה מניף את דגל הקונפדרציה, כשם שהונף באוניברסיטת פרינסטון דגל חזבאללה. אין זה סביר שיוזמות כאלה היו זוכות לתמיכה, ולוּ מינימלית, ממרצים, חרף החשיבות הנאצלת שבהגנה על עיקרון חופש הביטוי. סביר יותר שהיו מגורשות בבושת פנים.
אין לי שום רצון לשמש כסניגורית לעמדות שמרניות, קל וחומר לעמדות ימניות קיצוניות, אבל דומני שהתרגיל המחשבתי הזה ממחיש היטב כיצד טיעון ההגנה על חופש הביטוי נשלף רק כשמדובר על עמדות מועדפות – ובמובן הזה ברור כיום שהאוניברסיטאות והסטודנטים הם שבוחרים מה נחשב ל"חופש ביטוי ראוי" ומגנות עליו, ועליו בלבד. כמובן, זכותם המלאה של המרצים לתמוך בהפגנות בלב שלם ונפש חפצה, אבל העובדה שהצדיקו את תמיכתם – ואגב כך את הקריאות בזכות "אינתיפאדה גלובלית" – בשם התיקון הראשון לחוקה, משווה לפועלם ניחוח של גזלייטינג.
ההתגייסות הזאת בקרב המרצים היתה, מבחינתי, שורש הבעיה. כשאת מירב תשומת הלב תפסו ההפגנות הסוערות והרטוריקה המתלהמת, מה שהחמיץ הסיקור העיתונאי בפרשה הוא את הדינמיקות הסמויות יותר שמתחוללות במסדרונות האוניברסיטה ובחדרי הכיתות בין המרצים לבין הסטודנטים, הספוגות מטבע הדברים ביחסי כוח. שם, לתפיסתי, התגלו הכשלים המטרידים באמת של הממסד האקדמי האמריקאי.
כך למשל, אי־מייל שמנהלת התוכנית שלי שלחה, במטרה לדרוש בשלום הסטודנטים בעקבות כניסת המשטרה לקמפוס ב־18 באפריל, הוליד שרשור תגובות מצד מרבית מרצי התוכנית, שביקשו להביע את זעמם על מעשֵי ההנהלה – ואת תמיכתם במפגינים. אחת המרצות אף הזמינה סטודנטים ל"שעת קבלה" במאהל, מה שמהווה כמובן אפליה ברורה, לאור העובדה שהכניסה ל"ציונים" הוגבלה. בהמשך שלחה מנהלת התוכנית עצומה מטעם סגל מרצי האוניברסיטה שיצאה במפורש נגד ההנהלה ותמכה במחאה ובמפגינים.
בשלב הזה, המודעוּת ליחסי הכוח – אשר כל אותם מרצות ומרצים מזהירים מפניהם ומנתחים אותם בשיעורים עד זרא – נעלמה כלֹא היתה; המשמעות בפועל היתה השתקה של כל מי שלא חולקת את אותה דעה עם צוות המרצים. כאשר מדובר בשבועיים לסיום הלימודים, כשהציוּנים יינתנו בעוד רגע קט, מי יעז להיות גיבור ולהתלונן, ולהסתכן כתוצאה מכך בפגיעה ובשריפת גשרים? בהתחלה עוד ניתן היה להתנתק לפרקים, ולתפוס את ההפגנות באופן לא־אישי, אבל קשה הרבה יותר לעשות זאת כשמדובר במרצים שלך.
סטודנטים ישראלים ויהודים רבים אחרים שאיתם שוחחתי דיווחו על חוויה דומה.
אקטיביזם אין, חינוך אאוט
השנה בקולומביה נגמרה בתחושת כישלון עגום עבור כל הצדדים: ההנהלה ספגה קיתונות של ביקורת מכל הצדדים על התנהלותה; הנשיאה "נענשה" במספר הצבעות אי אמון של הסגל ואף שבינתיים שרדה את המשבר, שלא כעמיתותיה בהארוורד ובאוניברסיטת פנסילבניה, מעמדה עודנו לא יציב; המוחים נותרו בתחושות קשות על המעצרים ועל העובדה שמרבית דרישותיהם, ובמרכזן חרם על ארגונים ועל מוסדות ישראליים ומשיכת השקעות מהם, לא נענו; בצד היהודי קיים זעם על העובדה שהמאהל עמד על תִלו זמן כה רב בניגוד מוחלט לנהלים ושמשא ומתן בכלל התקיים; ובצד קהילת הסטודנטים בכללה נרשמה תרעומת על שנגזל מהם טקס הסיום החגיגי – הוא בוטל. כן, גם במלחמת קולומביה יש נפגעים בלתי מעורבים.
אבל ההתמקדות במאהל תחמיץ את הסיפור הרחב. אף שפרשת המחאה בקולומביה הביאה לשיא תהליך שנכנס אחרי 7 באוקטובר לשלב העַצים, למעשה אותו תהליך נמשך כבר שנים רבות. סיפורה של השנה הזו חשף לא רק את השינוי הדרמטי שהתחולל בתפיסה של האקדמיה האמריקאית את ישראל, אלא בעיקר את אובדן הדרך של מערכת השכלה גבוהה, שבשם אידאולוגיה של תיקון חברתי מועלת בתפקידה החינוכי.
החמצת ההזדמנות ליצירת שיח מורכב במסגרות הכיתתיות, והיעדר פלטפורמות אלטרנטיביות לשיחות כאלה במסגרת האוניברסיטאית – לצד היצע דל להכאיב של ידע על אודות הקונפליקט, ההיסטוריה האזורית והפתרונות האפשריים – מעידים כולם על הכישלון המרכזי של האוניברסיטה, שתפקידה הוא להנחיל ידע וליצור שיח מעמיק וביקורתי.
עם זאת, הגדרת התפקיד הזאת והצגת חוסר היכולת לממש אותו כ"כישלון" רחוקות מלהיות מובנות מאליהן. למעשה, מה שנראה כהתנהלות כושלת הוא תוצר של מדיניות, והיא בתורהּ מבטאת מגמה אינטלקטואלית ותרבותית רחבה.
התגייסות המרצים לטובת המוחים מדגימה היטב את המהלך שנראה כי האקדמיה האמריקאית, לפחות בשדות מדעי הרוח והחברה, עוברת בשנים האחרונות – מַעֲבר מתפיסה חינוכית לתפיסה אקטיביסטית. כמו שכתב לאחרונה טיילר אוסטין הארפר במגזין אטלנטיק, "הנהלות בילו חלק ניכר מהשנים האחרונות בגיוס סטודנטים וסגל מוכווני אג'נדה של צדק חברתי, תוך הבטחה מובלעת, ולעתים קרובות גם מפורשת, שאקטיביזם אינו רק עניין מקובל אלא דבר שהן מעודדות". כעת הן קצרו סופה.
בעוד שההיגיון החינוכי אמון על יצירת דיון מעמיק ומורכב, שיכול להכיל עמדות ופרספקטיבות שונות, קל וחומר סתירות, שאלות ואי־ודאות; ההיגיון האקטיביסטי עמל על ניסוח עמדות, חידוד מסרים, סימון מטרות וקריאה לפעולה. אין בכך שום דבר פגום, נהפוך הוא. אולם בין זה ובין חינוך קיים פער מהותי, וכשההיגיון האקטיביסטי משתלט כליל על המרחב החינוכי, יש להיות ערים להשלכות ולמחירים הכרוכים בכך. מגוון של שאלות ודיונים הופכים באחת לבלתי לגיטימיים, ומרצים מתחילים לראות עצמם כמי שתפקידם להטיף לתלמידיהם, לא ללמד אותם חשיבה ביקורתית. הכיתה הופכת להמשך ההפגנה באמצעים אחרים.
ניתן כמובן לטעון שאין חדש תחת השמש וכי חלקים באקדמיה תמיד היו מגויסים פוליטית. עם זאת, קשה שלא לשים לב להאצה האקספוננציאלית של התהליך עם עלייתו של השיח הפרוגרסיבי, בד בבד עם הבחירה לנשיאות בדונלד טראמפ ב־2016, שמאידך גיסא החריפה מאוד את הצורך – המוצדק! – במאבק פוליטי נחוש על חשבון עמדה מאוזנת ומאזנת. תהליך די דומה עוברת גם התקשורת האמריקאית, שחלקים ממנה עורכים בימים אלה חשבון נפש מן הסוג הזה בדיוק. הוויכוח איך ראוי לנהוג בנסיבות המתעתעות הללו לא ייפתר במאמר זה, וגם לא בשנה או השנתיים הקרובות. אבל נראה שהאקדמיה האמריקאית נחושה כלל לא לקיים אותו.
רגע של תקווה
באמצע מאי, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הלכתי לבית כנסת בברוקלין ששידר מישראל את טקס יום הזיכרון המשותף שאירגן כבכל שנה פורום המשפחות השכולות. הטקס היה הפעם קשה מתמיד אך גם מעורר תקווה במסר הפיוס שהציע. בתום השידור הזמינו המארגנים שני אנשים לשאת דברים: הראשון שבהם היה אליק אלחנן, אח שכול שאביו רמי היה בעבר מנכ"ל הפורום, והשנייה היתה נג'לה סעיד, בתו של אדוארד סעיד.
סעיד, אחד החשובים שבהוגים הפלסטינים ואולי המשפיע שבהם, היה גם בין מייסדי התוכנית ללימודי פוסט־קולוניאליזם באוניברסיטת קולומביה, שבה לימד במשך כמה עשורים עד מותו ב־2003. הוא נחשב עד היום לדמות המשפיעה ביותר ביצירת המורשת הפרו־פלסטינית של האוניברסיטה בפרט, וכן של הזרם הביקורתי בלימודי המזרח התיכון, ושל תיאוריות פוסט־קולוניאליות בכלל.
על רקע המוניטין האלה היה מעניין ומפתיע לשמוע את בתו נושאת נאום מרגש בדבר הצורך בהיכרות ובהכרה של הצד השני; בהכרח להבין ששני העמים גם יחד נושאים עמם צלקות של אובדן, כאב גירוש וטראומה. ניגשתי אליה בתום האירוע. הצגתי את עצמי כסטודנטית ישראלית בקולומביה והודיתי לה על הדברים שאמרה. בן־רגע התמלאו עיניה בדאגה, והיא אמרה: "אוי, זאת בטח היתה שנה ממש קשה בשבילך", ושאלה "אפשר לתת לך חיבוק?". התחבקנו.
הרגע הקטן הזה היה בבחינת סיום פואטי לשנה הזאת. במהלכה גיליתי עד כמה מי שעוסקים בחינוך לדיאלוג ולאמפתיה, ושמתיימרים ללמד צדק וחמלה בשם מי שנתפסים כקורבנות, כושלים במשימתם. בסופה קיבלתי תזכורת חשובה שההבנה והאמפתיה נוכחות לעתים דווקא אצל מי שנפגע וכואב את הסכסוך מקרוב, ולא מתבונן בסבלם של אחרים מהצד ומרחוק.
על מאיה גייר
עמיתת פולברייט ומאסטרנטית בתוכנית ללימודי תיעוד שבעל פה באוניברסיטת קולומביה. בשנים האחרונות שימשה כעורכת בכירה וכמנהלת תוכניות בגלי צה"ל והקימה את תוכנית פרסיץ לניהול מוסדות תרבות בעיריית תל אביב־יפו.
https://telem.berl.org.il/10552/?utm_source=twitter&utm_medium=cpc_gecko&utm_campaign=columbia&twclid=2-5pzb3ol667oxvpagbqwbmeu8n