מנכ''לית המכללה הטכנולוגית נוף הגליל, באגרת מיוחדת במלאת שנה לטבח השבעה באוקטובר, ''תהום שנפערה בתוך הלב, מועקה בחזה וציפייה לשיחת הטלפון
לאחר שנה של דמע וגבורה, ייאוש ותקווה, לאחר שנה של ניסיון לרפא השברים, שנה בה ליוותה מנכ"לית המכללה, בסיוע צוותי ההוראה ואנשי המנהלה, את הסטודנטים המילואימניקים בצאתם לשדות המערכה, בשובם לספסלי ומעבדות המכללה, כותבת המנכ"לית באיגרת מיוחדת, "אני גאה בסגל המרצים במכללה, יהודים וערבים כאחד, שהתגייסו לתת תמיכה בסטודנטים ובסטודנטיות שלנו הלומדים בתקופה כל כך מאתגרת לסטודנט. סטודנטים וסטודנטיות מילואימניקים שקיבלו שעורי תגבור בהתנדבות ע"י מרצים."
מנכ"לית המכללה הטכנולוגית נוף הגליל, מרב ששון אמויאל, החליטה על סגירת שערי המכללה, משעות אחה"צ, כדי לעודד את הסטודנטיות והסטודנטים, סגלי ההוראה וחברי הנהלה, להשתתף בטקסי הזיכרון הרבים המתקיימים בשעות אלה.
בכינוס שקיימה המנכ"לית לציון יום זה, הקריאה, מרב ששון אמויאל, אגרת מיוחדת במלאת שנה לטבח.
"367 ימים הלב שלנו שבוי בעזה.
101 חטופים,
1683 הרוגים ונרצחים; אזרחים, זרים, חיילים וחיילות ואנשי כוחות הביטחון וההצלה.
מלחמת חרבות ברזל הינה מהארוכות ביותר שידעה מדינת ישראל, ועדיין, לא רואים את סופה מתקרב.
101 חטופים וחטופות, חיים ומתים.
משפחות החטופים נעות בין ייאוש לתקווה. לא מרפים מההקלטה האחרונה בווצאפ, מהסלפי שצולם דקות לפני החטיפה, מחפשים אות חיים, רמז, עדות לחיים בצל המוות.
אין לילה ואין יום, אין חג ואין מועד, אין יום הולדת או מסיבת סיום, אין שמחות, רק תהום שנפערה בתוך הלב, מועקה בחזה וציפייה לשיחת הטלפון שבו יגידו להם: "הבן שלך איתנו, הבת שלך בדרך הביתה".
בגיל 18 החליט עידן אלכסנדר לעלות ארצה במסגרת גרעין צבר ולהתגייס לצה"ל כחייל בודד. אימו יעל הגיעה לבקרו בחג הסוכות בשנה שעברה והם בילו יחד-ימים לפני השבת הארורה. בבוקר הוא שלח הודעת ווצאפ לאימו, "אני רואה דברים נוראיים, כמו מלחמת העולם."
"עידני בחר להתגייס, ומסכן הילד שלי-נחטף. אז זהו? לא מחזירים אותו?" אמרה בכאב אימו יעל.
איך קרה שנדרש מאבק כדי שיחזירו את החטופים? איך קרה שהמשימה להכשרת הלבבות וגיוס התמיכה הבינלאומית הפכה למשימה של משפחות פצועות?
איך קרה לנו כחברה שנעלמה בה החמלה, נעלמה האמפתיה, נעלמה הערבות ההדדית. חיילים וחיילות נחטפו בזמן שירותם בצבא ההגנה לישראל, בזמן שהם מגנים עלינו, על כולנו, יהודים וערבים אזרחי המדינה, חילוניים וחרדים, ומנגד, אמירות פוגעניות וחסרות כל רגש כלפי משפחותיהם. מה קרה לנו? איך איבדנו את הערכים הבסיסיים שלנו כחברה?
ושם, ביום ההוא, היו מעשי גבורה והקרבת חיים שהצעירים הללו ביצעו באופן הכי טבעי וספונטני, מבלי להשקיע בכך מחשבה.
אורי דנינו ז"ל, היה עם תומר החבר שלו במסיבת הנובה, הם הצליחו לצאת בזמן וגם לחלץ אנשים בדרך. אבל אז אורי התעקש לחזור כדי לנסות לעזור למיה ואיתי רגב ולעומר שם טוב, שאותם רק הכיר במסיבה. הוא הגיע אליהם ואסף אותם, אבל בדרך הם נתקלו במחבלים, נורו ונחטפו. הוא נחטף כי הוא חזר לעזור לאחרים. הוא הקריב את חייו. אימו כתבה לו בווצאפ, "השעות עוברות והתקווה הופכת לפחד". רס"ר אורי דנינו, בן למשפחה חרדית שבחר לשרת בצבא, נרצח במנהרה בעזה ע"י שוביו, יחד עם החטופים אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, כרמל גת, עדן ירושלמי, והירש גולדברג־פולין שנרצחו גם הם ברצח אכזרי בדם קר, זכרונם לברכה. מיה ואיתי רגב, אח ואחות, שוחררו בעסקת החטופים. עומר שם טוב, עדיין שם.
אין זהו מקרה יחיד ובודד של הקרבה וגבורה שהתרחשו באותו היום ובימי הקרבות מאז, גבורה והקרבה זו עומדים בניגוד מוחלט ובסתירה למחלוקות הקולניות, למתח החברתי שמתחולל בקרבינו, לאמירות פוגעניות מצד אזרחים ואף נבחרי ציבור כלפי משפחות החטופים ומשפחות שכולות האבלות על מות יקיריהם.
האחריות לסובלנות ולאחדות שכולם מדברים עליה ומצפים לה, היא אחריות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא נוצרת מ"למעלה", היא לא הוראה מגבוה, היא מתהווה מפעולות יומיומיות של כל אחד ואחת מאיתנו. רק כך וביחד תתגבש חברה עם חוסן פנימי.
אני גאה בסגל המרצים במכללה, יהודים וערבים כאחד, שהתגייסו לתת תמיכה בסטודנטים ובסטודנטיות שלנו הלומדים בתקופה כל כך מאתגרת לסטודנט. סטודנטים וסטודנטיות מילואימניקים שקיבלו שעורי תגבור בהתנדבות ע"י מרצים, סטודנטים שהמתח והחרדות השפיעו על יכולת הריכוז שלהם, אשר זכו לתמיכה וכתף מצוות המכללה.
אנחנו מתחילים את השנה החדשה ושנת הלימודים החדשה בצל המלחמה. בכאב על הנופלים, בדאגה ובציפייה לשובם של החטופים, באיחולי החלמה לפצועים, בציפייה לשובם של כל המפונים לבתיהם.
אנחנו מתחילים את השנה עם הבטחה לתמוך בכל דרך בסטודנטים שישרתו במילואים לכשידרשו לכך, ובסגל המרצים אשר מתמודד גם הוא, כל אחד ואחת בחייו הפרטיים, עם הוראה בצל המלחמה.
אנחנו מתחילים את השנה עם תקווה."
https://imagizer.imageshack.com/img923/7602/G8AtRX.jpg
המכללה לבשה דגלים כחול לבן וצהוב במלאת שנה לטבח , דגל ישראל הורד לחצי התורן
צילום: דוברות המכללה