סקופ זה לא , לא מבין מה זה ... ואת אהדת העולם לא איבדנו. זו סתם תחושת בטן שגויה ...
איך איבדנו את אהדת העולם
(על פי מאמרו של אפרים קישון)
המלחמה פרצה ביוני 2023.
מאות טילים בליסטיים ורקטות נורו בתזמון מלא מאיראן, תימן, ודרום לבנון. רוב הטילים יורטו על ידי מערכות כיפת ברזל וקלע דוד, אך כמה מהם חדרו את מעטפת ההגנה הישראלית. ושנים מהם נשאו ראשי נפץ גרעיניים.
פצצות האטום ריסקו את מרכז גוש דן המיושב בצפיפות, הפילו את מערכי החשמל והתקשורת, וגרמו לקריסת הליבה הפועמת של ישראל. עשרות אלפי הרוגים נפגעו במכה הראשונה, ומאות אלפים נפצעו בדרגות שונות. אך זו היתה רק ההתחלה.
בתוך דקות נפתחה מתקפה כוללת. כוחות חיזבאללה, בתמיכת איראן, חדרו לשטח ישראל מלבנון כמעט לאורך כל הגבול הצפוני. צבא מצרים שהיה מוצב בדרום על גבול סיני, החל לנוע צפונה. התקוממות אלימה פרצה בקרב ערביי יהודה ושומרון, אלפי פלסטינים נושאי נשק פלשו לשטחי ישראל באמצעות מצנחי רחיפה וג'יפים, ביצעו טבח ביישובים הסמוכים, והתקדמו במהירות לאורך כביש 6. בערים המעורבות יצאו ערבים ישראלים לפעולות טרור.
צה"ל היה מוכן לקדם את פני ההתקפה, אך מחוסר נשק מתקדם ותמיכה אווירית מספקת התקשה לבלום את גל הטרור ואת מטחי הרקטות מלבנון ומעזה. מדוע לא השכילה ישראל להצטייד בנשק הדרוש לקראת העימות שנראה באופק - זו שאלה שעוד תידרש בדיקה. בחודשים שלפני המתקפה הופצו שמועות כי מדינות המערב הגבילו את אספקת הנשק בגלל מחלוקות מדיניות. הצלחותיהם הראשוניות של התוקפים הובילו את שאר מדינות ערב להצטרף למערכה.
ממשלת ישראל פנתה מייד לאו"ם, אך הארגון הגיב בעצלתיים, שכן ההתקפה על ישראל הפתיעה את דעת הקהל העולמית. המנהיג העליון חמנאי הבטיח רק לאחרונה שדוקטרינת הגרעין שלו אינה כוללת תקיפה בנשק גרעיני, ואיש לא העלה בדעתו שכמויות גדולות כל כך של נשק איראני יגיעו לידי ארגוני הטרור.
מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שיגר את שליחיו למזרח התיכון, אך הם נתקלו בסירוב של לבנון וסוריה להכניסם, ולכן הם נאלצו לעקוב אחר ההתפתחויות מקפריסין. ארה"ב כינסה את מועצת הביטחון והציעה הצעת החלטה הקוראת להפסקת אש.
אולם רוסיה וסין הטילו וטו, בהדגישן כי המאבק הערבי הוא פרק מהולל בהיסטוריה של המאבק האנטי-אימפריאליסטי. נציג אוקראינה האשים את איראן במעורבות ישירה בתכנון המתקפה, והשגריר גלעד ארדן הציג הוכחות לכך במועצת הביטחון. שר החוץ האיראני כינה זאת "פרובוקציה ציונית אופיינית". האפיפיור פרנציסקוס שידר קריאה לשלום ולהגנה על המקומות הקדושים. בינתיים, הכוחות הערביים הגיעו כמעט לכל עיר בארץ, והיהודים התבצרו בערים.
מועצת הביטחון התכנסה לדיון חירום, אך שוב נתקלה בווטו רוסי-סיני. לכן ארה"ב כינסה את העצרת הכללית, שקיבלה הצעה להפסקת אש מיידית, חרף ויכוח על הנוסח המדויק. הערים היהודיות החלו ליפול, והנצורים נסוגו אל השכונות הפנימיות.
ארה"ב איימה בסנקציות כלכליות אם הלחימה לא תיפסק תוך 5 ימים, ואילו ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי שלח מכתב אישי לנשיא ראיסי בבקשה לגלות רחמים כלפי העם בישראל. ערב הסעודית הלאימה במפתיע את כל נכסי הנפט של ארה"ב בשטחה. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הורה על גיוס חלקי ושלח מכתב לנשיא פוטין. מועצת שיתוף הפעולה המפרצי הסכימה להפסקת אש ללא תנאי. בחופי תל אביב וחיפה ההרוסות שרדו 82,616 ישראלים, שרוכזו במחנות בחסות האו"ם.
או אז התעורר מצפון האנושות.
זעם ציבורי עז אחז בדעת הקהל העולמית, וניכר אפילו במעצמות המזרחיות. "ההיסטוריה רמסה באופן טרגי את בובת המשחק הקטנה של האימפריאליזם המערבי", נכתב ברוסיה במתינות מפתיעה, "ישראל הייתה יצור ריאקציוני שלא יכול היה להתפתח תחת משטרה הצבאי הדיקטטורי, אך אין להתעלם מכך שסבלם של אזרחיה, שאינם אחראים לפשעי הממשלה, מעורר צער בקרב העמים הפשוטים מחנה השלום העולמי. ישראל עצמה אחראית במישרין להרס המזעזע שלה. היא הפכה למחסן נשק מערבי ענק, והאוכלוסייה החמושה עד לשיניים ביצעה פרובוקציות מתמשכות נגד שכנותיה שוחרות השלום. אך כשהחל מסע השחרור הערבי, התברר מהר מאוד שהלוחם הערבי עדיף על מפלצות הברזל ומטוסי הקרב הישראליים. העם היהודי המיוסר נאלץ שוב לבקש מקלט בקרב אומות העולם. רוסיה, כתמיד, תבטיח שוויון מלא לאזרחיה היהודים." לאחר הופעת המאמר עברה רוסיה לסדר היום. בצפון קוריאה לא פורסמו ידיעות על המתקפה. שליט טורקיה ארדואן בירך את המנהיג העליון ח'מנאי במברק חגיגי.
המערב, לעומת זאת, הביע בגלוי את תמיכתו המלאה בישראל. המנהיגים הבכירים דיברו בזכות המדינה היהודית. ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק הגדיר את מחיקת המעוז הדמוקרטי במזרח כ"חרפת הדור". נשיא צרפת עמנואל מקרון, שנהג עד כה בזהירות, אמר שהתפתחויות מדאיגות מתרחשות המחייבות חיזוק דחוף של האו"ם. הקנצלר הגרמני אולף שולץ הספיד את ישראל בנאום נרגש. "חברינו היו גיבורים ודמוקרטים", קרא, "לא נשכח אותם לעולם!"
נשיא איראן ראיסי צעד במצעד ניצחון בתל אביב, מלווה ב-190 גנרלים איראניים. בעיראק התרחשה הפיכה שהעלתה את השיעים לשלטון. מלך סעודיה הכריז על הקמת ברית סעודית-איראנית. בממשל האמריקאי החלו לחשוש מהתחזקות ההשפעה האיראנית באזור. ביידן נאם בטלוויזיה על "המשבר הנוכחי":
"כל אהדתנו וכבודנו שמורים לישראל, שנלחמה באומץ", אמר. "ארה"ב תגיש, ברוח הידידות ההיסטורית, הצעת חוק מיוחדת להקצות 80,000 אשרות מעבר למכסה עבור פליטים מישראל!"
הצהרה זו התקבלה בהתלהבות עולמית. שווייץ הציעה מייד 5,000 אשרות מעבר. גואטמלה הגדילה את מכסתה מ-1500 ל-1750. ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם קיימו אספות מחאה נגד התוקפנות הערבית, המהווה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. במדינות מערביות רבות הפגינו סטודנטים מול שגרירויות ערב, ולעיתים אף ניפצו חלונות. התאחדות הסופרים הבינלאומית גינתה את "המעשה הברברי". אונסק"ו הקצה 200,000 דולר לשיקום הפליטים הישראלים. הפרלמנט הארגנטינאי עמד דקה דומייה לזכר "מאבקה הצודק של ישראל". יפן ודרום קוריאה שלחו תרופות וציוד. ממשלת ניו זילנד, בלחץ דעת הקהל, כרתה ברית ידידות נצחית עם זכר ישראל. רה"מ האוסטרלי אנתוני אלבנזי כינה את הערבים "בריונים". סגן מזכיר המדינה האמריקאי הבטיח בנאום בכנס הארגונים היהודיים, שארה"ב תשים לב יותר לבעיות מדינות קטנות ותפעל למנוע הישנות של מצבים דומים. עם זאת, הדגישו דוברי מחלקת המדינה בצער, שגם ישראל נושאת במידה מסוימת באחריות, כי לא פעלה די למנוע את הסכנה הערבית.
רעיון ההסדר המדיני הועלה לראשונה על ידי הנשיא פוטין, שהציע ועידת פסגה קטנה בטהראן בהשתתפות כל הצדדים הנוגעים בדבר, כדי לפתור את בעיות המזרח התיכון. רוסיה אף ביקשה מאיראן לא להתנות את הסכמתה ליציאת הפליטים היהודים בתמורות כספיות מופרזות. המחווה ההומניטרית של רוסיה עוררה הד חיובי בעולם.
הפליטים הורשו לצאת מהמחנות והתקבלו בתשואות בקרב עמי העולם. עם הגעתם התעורר גל חדש של אהדה, שכמותו לא נראתה מאז הקמת המדינה. רחובות ראשיים בערים רבות נקראו "שדרות ישראל". האו"ם החליט פה אחד להשאיר את כסא הנציג הישראלי המיותם ואת דגל ישראל במקומם. ההתלהבות הגיעה לשיא כשמשרד החוץ הרוסי הציע לקבוע "יום ישראל" בינלאומי. נדמה היה ששמש השלום שוב זורחת, והאנושות מביטה בתקווה לעתיד טוב יותר. אשר לישראל - היא הפכה לסמל מוסרי מוסכם.
אך לצערנו, כל זה לא קרה ולא יקרה. ישראל לא המתינה עד יוני 2023, אלא כבשה את עזה ופלשה ללבנון, ובכך החמיצה את ההזדמנות לרכוש את אהדת כל העמים.