הבגידה המבחילה של השמאל העולמי בנשות ישראל
כאשר החלו להתפרסם התמונות והסרטונים בהם נראו המבלים בפסטיבל המוזיקה 'נובה', רגעים לפני שמצאו עצמם נטבחים באכזריות בידי חמאס, אני זוכרת שחשבתי לעצמי –התיעוד המזעזע בלי ספק אמור להיות נקודת מפנה באופן שבו השמאל העולמי תופס את ישראל. המראות של אותם צעירים שמחים ורוקדים, אותן צעירות ארוכות שיער וקצרות לבוש, נדמו לי ככרזת פרסום בת-ימינו עבור המדינה הציונית.
התמונות מהפסטיבל בשעות שלפני מתקפת הטרור קרנו מאהבה וחסד. ישנו סרטון קצר המראה את שני לוק בת ה-22 רוקדת. ואז ישנה התמונה של שני זרוקה בארגז המטען של רכב מסחרי, או התמונה של גופתה נגררת ברחובות עזה בעוד אלפים מריעים ורודפים אחריה. אי אפשר לדמיין ניגוד מוחלט יותר בין טוב לבין רשע, בין אהבה, אושר וחיים לבין אלימות, אונס ומוות.
בוודאי, סברתי בתמימותי, אנשי שמאל במערב יראו את עצמם משתקפים באותם צעירים חובבי מוזיקה, שנראו כאילו יצאו מרובע ההיפים של סן-פרנסיסקו בשנות ה-70. בוודאי, המראה של נועה ארגמני בת ה-26 מתחננת על חייה כאשר היא רכובה על אופנוע חוטפיה יפיחו בשמאל תחושת הזדהות עם הישראלים, ולפיכך גם פחד ותיעוב לחמאס. איך ייתכן משהו אחר?
אבל זה לא קרה. נשים בשמאל העולמי לא מצאו בליבן דבר לומר על כך. במשך חודשים. הקהילה הפמיניסטית הבינלאומית נכשלה לחלוטין במבחן ולא עמדה לצד נשים ישראליות שהותקפו באכזריות בידי חמאס. למרות שפע העדויות על אונס ותקיפה מינית, החשודות המיידיות בחרו לדבוק בקוד של שתיקה. חלקן אפילו החלו להכחיש את הזוועות. יוצרות תוכן ב-Youtube יצרו את מה שאני אכנה בריגדת 'חמאס שלנו לעולם לא היה עושה דבר כזה!', במטרה להגן על המחבלים והאנסים מן הראיות לפשעיהם, והתעקשו שמדובר בלא יותר מתעמולה ציונית.
כל זה היה גרוע מספיק בפני עצמו. אבל ראוי לזכור מי הן אותן נשים, מי הם אותם כלי תקשורת, מי הן אותן יוצרות תוכן. אלו לא אנשים הסבורים בדרך כלל שיש לעמוד בסף ראיות גבוה לפני שמקבלים האשמות באונס. להפך, אלו אותם אנשים בדיוק אשר דרשו להשעות כל בסיס ראייתי לתקיפה מינית. אלו אותם אנשים שדרשו לקבוע שדרשו לקבוע סטנדרט של "הסכמה מפורשת" כדי לשפוט האם אישה הסכימה למגע מיני, וטענו כי ללא הסכמה מפורשת כזו כל מגע מיני יחשב אונס. אלו האנשים שניסו לקודד מחדש יחסי מין גרועים כאונס, סקס שהתחרטו עליו כאונס, פלירטוט כהטרדה ונשיקה סרת טעם כתקיפה.
ואז לפתע הם ביצעו פניית פרסה ושאלו: ובכן, האם ירי מסמרים לתוך איבר מינה של אישה באמת נחשב כאונס? האם כריתת שדיים באמת נחשבת כפשע מלחמה מיני? האם אנשי חמאס שלנו, האדוקים כל כך בדתם, בכלל יכולים לבצע אונס?
עזבו את העובדה שהמחבלים עצמם תיעדו את הזוועות, התפארו בהן ושלחו את התמונות למשפחות הקורבנות. עזבו את הפנקסים שנמצאו לכאורה אצל חלק מהמחבלים, ובהם תרגום משפטים שימושיים כמו "הורידי את המכנסיים".
מול כל אלו השמאל שתק. הפמיניסטיות של תנועת #MeToo נאלמו דום. כיצד זה יתכן? אותן נשים מאותם ארגונים שהפכו פלירטוט בלתי רצוי במשרד לסוגיית זכויות האזרח ה-חשובה של ימינו, פתאום החלו לומר, כאשר הוצגו בפניהן ראיות לאונס של נשים יהודיות: 'אנחנו צריכות לדעת יותר על ההקשר. אנחנו זקוקות לעוד ראיות. חייבים לזכור את סבל הקורבנות האמיתיים בסיפור הזה' – כלומר, במקרה זה האנסים. הקריאה 'להאמין לכל אישה' הפכה בין רגע ל'אל תאמינו לאנסים המתפארים באונס כל עוד הקורבן היא אישה יהודייה'.
ולא מדובר רק בשולי השמאל הקיצוני. גם במקומות אחרים בשמאל נרשמה נחישות להמעיט במשקל פשעי חמאס או לכל הפחות לנסות לשנות את הנושא. ב-CNN, המגישה דנה באש ראיינה את חברת הקונגרס הדמוקרטית פרמילה ג'איאפאל, העומדת בראש השדולה הפרוגרסיבית בקונגרס. "ראיתי הרבה נשים פרוגרסיביות, שמיהרו באופן כללי להגן על זכויות נשים ולצאת נגד שימוש באונס כנשק במלחמה," אמרה באש ותהתה: "אך כעת שותקות לגמרי מול מה שראינו ב-7.10 ומה שאולי קורה בעזה לאותן חטופות ברגע זה. מדוע?".
לכך השיבה ג'איאפאל:
"אני חושבת שאונס הוא דבר נורא. תקיפה מינית היא נוראית. אני חושבת שזה יכול לקרות במצבי מלחמה. ארגוני טרור כמו חמאס מן הסתם משתמשים בכך ככלי. יחד עם זאת, אני סבורה שעלינו להיות מאוזנים כאשר אנו מביעים תרעומת נגד פלסטינים. 15 אלף פלסטינים נהרגו בתקיפות אווירות של ישראל, שלושה רבעים מהם נשים וילדים".
באיזה הקשר אחר שמענו שצריך להיות יותר "מאוזנים" לגבי פשעי מין ופשעי מלחמה?
בינתיים, ה'ניו-יורק טיימס', שכבר פרסם תחקיר מפורט אודות מעשי האונס הרבים של חמאס, החליט בהמשך לגנוז פרק שדן באותם מעשים באחד מן ההסכתים הפופולריים שלו, בשל לחץ פנימי מצד אנשי שמאל במערכת. במילים אחרות, העיתון סרב לעמוד מאחורי הפרסום שלו עצמו כאשר עובדיו הסוציופתים "הנעורים" הכריזו על מרד.
איך הגענו עד הלום? יהיה קל מידי לומר שפשוט מדובר באנטישמיות. כמובן, הרבה מזה נובע מאנטישמיות עמוקה. אך הליבה האמיתית נובעת מאידאולוגיה זהותנית אותה אימץ השמאל כולו על קירבה ועל קרעיה. בין אם תקראו לכך 'תאוריית גזע ביקורתית', 'צדק חברתי' או 'נעורות' (Wokeness), מדובר בהשקפת עולם שאינה מבדילה בין טוב ורע. במקום זאת, היא גורסת שהעולם בנוי באופן בינארי על חלוקה דיכוטומית בין בעלי הכוח לחסרי הכוח. היא מייחסת מידות טובות באופן אוטומטי לאלו שהיא רואה כחלשים, ורשע טבעי לאלו שהיא רואה כחזקים. התשובה לשאלה באיזה צד אתה נופל תלויה במוצא שלך, במגדר, בנטייה המינית, בזהות הלאומית או בדת. כך למשל אנשים שחורים (או כל מי שאינו לבן) הם כולם מדוכאים וחלשים ולכן גם נאצלים וטובים, בעוד הלבנים כולם הם מדכאים רבי-כוח ולכן פגומים מוסרית.
השקפת העולם הזו השתלטה כמעט לחלוטין על חוגי השמאל, ובהתאם שולטת גם בחוגי התרבות והאקדמיה בארה"ב בימים אלו, ובתוצרים המגיעים מתוכם. אנשי שמאל אשר בעבר היו להוטים לאתגר את מבני הכוח באמצעות אומנות, מחקר או עיתונות, כעת עושים הכל כדי לצעוד בסך בתלם הקונפורמיסטי של הזהותנות. והאמונה שהם מתיישרים לפיה גורסת כי אנשים בעלי צבע עור שאינו לבן הם מטבעם בעלי מידות טובות, ללא שום קשר למעשיהם בפועל, ויחד עם זאת חסרי יכולת פעולה אוטונומית, שכן הם מדוכאים ומודרים. לבנים, לעומת זאת, נתפשים כמרושעים מטבעם, שורש כל צרה שנפלה על העולם.
זהו המקור לאנטישמיות העכשווית אשר פשתה בשמאל העולמי במאה ה-21. כל יהודי מוגדר כאדם לבן ולכן בהכרח גם אדם רע. הפלסטינים לעומת זאת מוגדרים כ"לא-לבנים" ולכן בהכרח טובים. וזה כולל גם את חמאס.
בסולם הדיכוי המעוות הזה הפלסטיני תמיד יזכה לעדיפות על פני היהודי, ולכן השמאל הדוגל בהשקפה זו תמיד יתמוך בפלסטיני בכל מקרה של סכסוך. על היהודים חלה כל האשמה והאחריות ועל הפלסטינים לא חלה שום אחריות. כל דבר רע המתרחש בין שני הצדדים פשוט לא יכול להיות באשמת הפלסטיני, משום שלא ניתן להאשים אנשים חסרי יכולת פעולה אוטונומית. הם תמימים וזכים כילדים. עבור השמאל הנעור, לחלש אין שום מחויבות לפעול באופן מוסרי, מפני שמיקומו על סולם הדיכוי פירושו שאין הוא יכול לפעול כלל – הוא מוגדר מראש כבעל מידות טובות, ללא קשר למעשיו. וזה כולל גם את המחבלים.
עבור השמאל הנעור, כאשר אדם "לא לבן" מבצע מעשה זוועה נגד אדם "לבן", האחריות למעשה ולזוועה שבו מועברת ממבצע המעשה לקורבן המעשה, שכן הקורבן הלבן הוא בעל יכולת הפעולה האוטונומית ולכן המדכא והרשע מלכתחילה. לכן, כאשר מחבל פלסטיני אונס אישה יהודייה, האחריות למעשה מוטלת עליה ולא עליו. גם כאשר היא נאנסת היא עדיין המדכאת. המעשה שלו הוא באשמתה, והסבל שהיא חווה עקב כך אינו פוטר אותה ממעמדה כמדכאת המרשעת. אפילו כאשר היא נרצחת.
זו הסיבה שפמיניסטיות בשמאל אינן יכולות להתייצב לצד נשים ישראליות שנאנסו. עמידה כזו תהווה נטישה גמורה של עיקר האמונה שלהן. הן רואות בנשים ישראליות את מי שקיבלו את המגיע להן והביאו את הדבר על עצמן. כמו שמרנים בימים עברו שהאשימו את חצאית המיני שלבשה הקורבן באונס, כך אנשי שמאל כיום זוקפים את האשמה במעשי הזוועה הברוטליים של חמאס נגד נשים ישראליות לחובת הכוח העודף שיש לישראל. הם פשוט לא מסוגלים לחלץ את עצמם מן המחשבה שחמאס הם הצד הצודק, מכוון שלהודות שזה לא המצב פירושו להודות בכך שכל השקפת עולמם אינה רק שגויה, אלא גם מעוותת מוסרית.
מדוע התמונות מפסטיבל 'נובה' לא נגעו בנפש השמאל? משום שהשמאל התרחק מזמן ממושגים כמו אהבה ושלום, יופי ואמת. אלו הוחלפו באימוץ של כיעור ושנאה, "התנגדות בכל אמצעי שיידרש" ודחיה של כל חסד או מיניות מהנה שאפשר למצוא באירוע כמו פסטיבל מוזיקה. זו הסיבה שטעיתי כל כך כאשר הנחתי שתמונות הצעירים ב'נובה' יעוררו אהדה. במקום זאת הן רק שימשו לציורם של ישראלים כמי שראויים לגינוי.
הרוקדים בפסטיבל כלל לא ידעו שהם "מדכאים מרושעים". הם לא שיערו שהאסון המתרגש עליהם יהיה "באשמתם", דווקא בשל השמחה שאותה העזו להפגין בחייהם. עצם קיומה של יכולת הפעולה האוטונומית שלהם היא פשעם.
בסופו של דבר, השבעה באוקטובר חשף עד כמה האידיאולוגיה של השמאל אינה קשורה בערכים, וכמה היא סובבת סביב כוח – ובאופן ספציפי סביב השימוש בסטטוס הקורבנות לכאורה של אדם או קבוצה, כשיטה להפעלת כוח. זו שיטת הפעולה של השמאל בזמננו: העמד פנים שאתה חסר כוח כדי להפעיל כוח. זעק אודות הדרתך כדי להשתיק אחרים. צווח אודות דיכוייך כדרך להביא לפיטורי הבוס שלך כדי לתפוס את מקומו, או כדי לגזול מיריביך את זכות ההצבעה.
וזו הסיבה שאנשי השמאל הנעורים פשוט אינם מסוגלים להיגמל מאהבתם לחמאס. הם מזהים היטב כאשר מישהו אחר משתמש בהצלחה בכללי המשחק אותם קבעו בעצמם, גם אם הוא אנס, מחבל ורוצח המונים.
בתיה אונגר סרגון היא סגנית עורך מדור הדעות במגזין ניוזוויק. דבריה הופיעו לראשונה כהרצאה במסגרת פרק בסידרת הוובינרים "להתמודד עם 7 באוקטובר" בעריכת פרופ' גבריאל נוח ברהם במסגרת מכון טלוס – פול פיקון, בפרק "אלימות מינית, פמיניזם, וטבח חמאס". הגרסה הכתובה פורסמה באנגלית במגזין Spiked, ומופיעה כאן ברשותם וברשות המחברת.
https://mida.org.il/2024/04/06/%D7%94%D7%91%D7%92%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%A0%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/